האם אנו “סך כל הטראומות” שחווינו בחיינו?

קראתי לאחרונה מאמר מעניין שכתב הפסיכולוג נחי אלון בשם "'הומו טראומטיקוס': ראייה ביקורתית על סיפור האדם בפסיכולוגיה הפופולרית". אלון הוא פסיכולוג קליני בעל ניסיון רב שנים, המשלב בעבודתו תאוריות פסיכולוגיות מזרמים שונים עם הבנות מהבודהיזם.

בגרסה הרווחת בציבור וגם בקרב מטפלים, לפי אלון, תאוריות פסיכולוגיות מניחות שהאדם הוא קורבן פסיבי של אופן גידולו ונסיבות חייו. בעברו הרחוק, כילד, אולי הוריו פגעו בו כי לא אהבו אותו מספיק או להפך – אהבו אותו אהבה חונקת מדי; היו נוקשים מדי או להפך – לא שמו לו גבולות; לא עודדו אותו מספיק או להפך – דחפו יותר מדי, וכיוצא באלה. בכל מקרה, אין לבוא לאדם בטענות אם חלו שיבושים בחייו מאוחר יותר, כי הוריו אחראים לשיבוש הזה. נוסף לכך, בהמשך חייו כבוגר, פוגעות באדם טראומות של מכות החיים כמו מחלות, תאונות, מעשי אלימות ועוד. בגרסה הפסיכולוגית הפופולרית הזו "האדם הוא 'סכום הטראומות' שפגעו בו במהלך חייו". כתוצאה מכך הוא חלש, פגיע ושביר.