לאן נעלם קוד ההתנהגות האבירי

בימי נעורי, אחיי, חבריי ואני לעתים קרובות העמדנו פנים שאנחנו אבירים. המָגִנים שלנו היו מכסי מתכת של פחי אשפה והחרבות היו מקלות או גרוטאות של קרשים עם ידיות שחוברו בעזרת ברגים. בחורשות ובשדות היינו מסתערים, כאילו נלחמנו בחבורת רעים, מצילים עלמות ממצוקה וזוכים בחלקנו בתהילה. לעתים הייתי רוכב על הפוני שלנו, פריץ, ודוהר מסביב לחצר, מפלח את האוויר עם החרב שסבי עשה לי וצועק עלבונות לעבר האויבים המדומים שלי.

קראנו את הסיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, צפינו בסרטים "אייבנהו" ו"הרפתקאות רובין הוד" והתבוננו בספרי תמונות המראים גברים עוטי שריון מזמנים רחוקים. החיבה הזו לאבירים ולקוד ההתנהגות שלהם העניקה לי כנראה השראה בלתי מודעת ללמוד את תקופת ימי הביניים במהלך התואר השני שלי ועוד שנה בתקופת לימודי הדוקטורט.