היום ניצבים בעיירה בעל בק שבמזרח לבנון שרידיה המרשימים של עיר רומית עתיקה – הליופוליס, ובה שרידיהם של שלושה מקדשים מפוארים. במבט ראשון לא ברור מדוע בחר בשנת 27 לפני הספירה הקיסר אוגוסטוס, הקיסר הרומי הראשון ובנו המאומץ של יוליוס קיסר, להקים את המקדשים המפוארים שהקמתם הכוללת נמשכה יותר מ-150 שנה, דווקא באתר המרוחק והמנותק שבבעל בק, במזרח הלבנון. עם שלושת המקדשים האלו הפכה הליופוליס באותם ימים לאחד ממתחמי המקדשים הגדולים והחשובים ביותר של האימפריה הרומית.

המקדש המפואר ביותר בעיר הוא מקדש "יופיטר-בעל". מידותיו כמעט 50X90 מ' ובימי תפארתו ניצבו לאורך קירותיו 54 עמודים שהתנשאו לגובה של 21 מ' – כמו בניין בן שש קומות בתקופתנו. כיום, לאחר שרובו של המקדש מפורק, ניצבים עדיין בין שרידיו שישה מהעמודים האלו.
אבל הממצא המעניין ביותר באתר מסתתר לא במקדש עצמו, אלא נמוך ממנו, בקירות הרחבים שניצבים מתחת לקירותיו. מתברר שהקיר הרחב הניצב מתחת לחלקו האחורי של המקדש מכיל את אחת התעלומות האדריכליות הגדולות בעולם, כשהוא מורכב בין היתר משלושת אבני הבניין המסותתות הגדולות ביותר שיוצרו אי פעם.

עם אורך לבנה של מעל 20 מ', וגובה ורוחב של מעל ארבעה מטרים, משקלה של כל אחת משלוש אבני ה"טרילת'ון", מוערך כמעל 800 טון. לשם השוואה, את אבן הבניין המסותתת הרביעית בגודלה בעולם, זו שמייד אחריהן ברשימה, ניתן למצוא אצלנו, במנהרות הכותל המערבי. משקלה מוערך בכ-570 טון ואורכה 13.6 מ'.

אבל מה זה אומר 800 טון? כדי שנצליח לדמיין את זה ננסה לראות מה משקלם של פריטים כבדים אחרים המוכרים לנו. אולי טנק מתקרב לסדרי גודל כאלו? משקלו פחות מ-100 טון; אולי מטוס מסוג בואינג 777? הוא אכן קצת גדול יותר – אבל משקלו של הדגם הכבד ביותר כשהוא ריק עדיין נמוך מ-170 טון, ואילו הלווייתנים הגדולים ביותר מגיעים לסדרי גודל של 200 טון.

מעניין גם לראות שהאבנים העתיקות והשחוקות האלו אינן מונחות על הקרקע. הן מונחות בתיאום מדויק על גבי שורה של אבנים אחרות שאמנם קטנות מהן במידה ניכרת ועל פי ההערכות שוקלות "רק" כ-300 טון. אורכה של כל אחת מהן כ-10 מ' ובכל הקירות הרחבים שבבסיס המקדש ניתן למצוא 24 אבנים כאלו. גם אלו אינן מונחות על הקרקע – מתחתן מופיעות ארבע שורות של אבנים קטנות יותר. איך הצליחו הקדמונים להציב את האבנים הענקיות בגובה רב שכזה ואף בתיאום מושלם עם שכנותיהן?

אם חשבנו ששלוש האבנים בנות 800 הטון הן עצומות, במחצבה המרוחקת כ-800 מ' מהעיירה, ניתן למצוא שתי אבנים מסותתות שגדולות מהן אף יותר. אחת מהן מוכרת כבר שנים רבות וקיבלה את הכינוי "האבן של האישה ההרה". אורכה כ-20.5 מ' ומשקלה מוערך בכ-1,000 טון. השנייה התגלתה רק בשנות ה-90 ומשקלה מוערך בכ-1,200 טון. יתכן ששתי אלו נועדו להצטרף לחברותיהן במקדש יופיטר-בעל, אך חציבתן לא הושלמה מעולם – הן עדיין מחוברות לסלע המחצבה, כך שייתכן שהעבודה עליהן, ואולי גם על פרויקט הבניה כולו, הופסקה באמצע.

האם העגורנים הרומים יכלו לבצע את המשימה?
אז נשאלת השאלה כיצד הצליחו הקדמונים לשנע ואף להציב את האבנים הענקיות האלו בגובה רב? בעשרות השנים האחרונות פותחו מנופים המאפשרים לנו לשנע משקלים בסדרי גודל כאלו, אך כיצד הצליחו הקדמונים לעשות זאת?

רבים מהארכיאולוגים מציעים שמי שסיתת, שינע ומיקם את האבנים הגדולות האלו הם הרומאים, בעיקר בעזרת חבלים ועגורנים המופעלים בשיתוף פעולה ובתיאום של מאות ואף אלפי פועלים. שהרי מבין עמי קדם, הרומאים נודעים בעגורנים הגדולים שפיתחו שהצליחו להרים לגובה משקלים של עשרות טונות. אפילו במקדש יופיטר-בעל הם הצליחו "לשבור שיא" ולהציב בגג המבנה, שכפי שציינו הגיע לגובה של בערך 20 מ' מעל הקרקע, את המטענים הכבדים ביותר שידוע שהורמו בעת העתיקה לגובה – מרכיביו השונים של הגג הקלאסי המרשים שחלקם שקלו כ-60 טון ואחד מהם אף יותר מ-100 טון.

כך שהרומאים אמנם נודעים בעגורנים שלהם, שנחשבו לקדמת הטכנולוגיה באותם ימים ואפשרו להם לבנות את הגגות הקלאסיים המעוטרים והמרשימים שלהם, אך עם אבני בניין ענקיות שכאלה הם לא נהגו להתמודד.
וגם אפשר ללמוד מפרויקטים אחרים על המגבלות ההנדסיות שעמדו בפני הרומאים באותם ימים. אתגרי שינוע אחרים שידוע שהם לקחו על עצמם הם האוֹבליסקים – אותם עמודים ענקיים המורכבים מאבן יחידה שהוצבו במקור במקדשי מצרים העתיקה והועברו במאמצים רבים למספר כיכרות ברומא ובערים נוספות. משקלם של אלו נמוך במידה נכרת מאבני הטרילת'ון. האובליסק הגדול ביותר שהרומאים הצליחו להעביר ממצרים לרומא הוא "אובליסק הלטראנו" שאורכו המקורי כ-36 מ' ומשקלו היה כ-455 טון.

אבל גם שינועו היווה אתגר מורכב עבור הרומאים, והם הצליחו להשלים את המשימה רק שנים רבות לאחר שהוקם מקדש יופיטר בעל בתחילת המאה הראשונה לספירה. הראשון שניסה להביא את האובליסק הגדול הזה לרומא הוא הקיסר אוגוסטוס שהזכרנו, זמן קצר לאחר שמצרים הפכה לפרובינציה רומית, אך הוא נאלץ לוותר על המשימה בגלל משקלו הרב של האובליסק. רק 300 שנה מאוחר יותר הצליחו הקיסר קונסטנטין ה-I ובנו הקיסר קונסטנטין ה-II להעביר את האובליסק ממקדשו המקורי בתבאי שבדרום מצרים לאתר "קירקוס מקסימוס" שברומא, אבל גם זה במאמץ שנמשך כמה עשרות שנים ותוך קיצור האבן בכארבעה מטרים – מה שהביא להפחתה לא מבוטלת במשקלה.
כך שהשאלות שמציבות האבנים הענקיות האלו מורכבות, וכך גם הדיבייט שהתפתח בעניינן. אגדות מקומיות קושרות את האבנים לימי בראשית ומציעות שעד למבול הגדול של נוח עמד במקום מבצר מימיו של קין, בנו של אדם. אותן אגדות גם מספרות שלאחר המבול, האתר נבנה מחדש על ידי גזע של נפילים בהוראתו של נמרוד המקראי. העיתונאי והמחבר הבריטי אנדרו קולינס מציע שמי שסיתת את האבנים הגדולות האלו והציב אותן בקיר שבבסיס המקדש היא ציוויליזציה קדומה בעלת טכנולוגיה מתקדמת שאכלסה את אזור הים התיכון עד לפני כ-5,000 שנה. היו גם שהציעו שהבנאים האלמוניים כלל לא היו במידותינו שלנו אלא השתייכו למין אנושי קדום שמידותיו גדולות בהרבה מאלו שלנו, כדוגמת הנפילים המוזכרים בספר בראשית.
כך או כך, נראה שהאבנים האלו מזכירות לנו את האפשרות שעדיין יש לנו מה ללמוד על ההיסטוריה האנושית בכדור הארץ.