חוקרי ביגפוט מנסים לעבור מסיפורי עדים ל-DNA, דגימות ומדידות. דווקא הניסיון שלהם מעלה שאלה רחבה יותר: איך המדע מבדיל בין סימן אמיתי, טעות ורעש – ומה קורה כשהראיה הראשונה לתגלית אינה חד-משמעית?
דינה גורדון | 11 באוקטובר 2026 | מדע וטכנולוגיה | 9 דק׳
האנשים שמחפשים מפלצת מהאגדות – אבל עובדים כמו חוקרי מעבדה
בתחילת שנות ה-2000, לפחות בשני סופי שבוע בכל חודש, היה ויליאם דרנגיניס יוצא לשטח עם קרון באורך כ-7 מטרים. בגלגולו הקודם שימש הקרון כמרפאה וטרינרית ניידת; דרנגיניס הפך אותו למרכז מעקב משוכלל.
על גג הקרון הותקן תורן טלסקופי שהתנשא לגובה של יותר משבעה מטרים וחצי. בראשו ניצבה מצלמה תרמית מתוצרת ריית'און, שהייתה מסוגלת לזהות בעל חיים בחשכה ממרחק של יותר מ-700 מטר. בתוך הקרון הוצבו שני מכשירי ראיית לילה, מכשיר קשר ומסכים שקלטו תמונות ממצלמות שהותקנו על הגג וביער. המצלמות שעל הקרון יכלו להשתלב לתמונה היקפית של 360 מעלות, כך שכמעט שום תנועה בסביבתו לא נותרה מחוץ לשדה הראייה.
דרנגיניס הכיר היטב את הטכנולוגיות שבהן השתמש. הוא עבד כמומחה למערכות מעקב ואבטחה, השקיע בציוד כ-50 אלף דולר, וחלק מן המערכות אף בנה בעצמו. אבל במשך שנים, למרות המצלמות, החיישנים והלילות הארוכים בשטח, הוא לא הצליח להשיג את המטרה שלשמה הקים את המעבדה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
איור אילוסטרציה: מגזין אפוק
