מדוע מלחמה היא מחלה כרונית של האנושות, וכיצד חברה חפצת חיים צריכה להיערך אליה
ד"ר משה רט | 5 בפברואר 2026 | מחשבות | 3 דק׳
אחרי קץ ההיסטוריה: חזרתה של המלחמה
בסוף המאה ה-20, עם דעיכתה של המלחמה הקרה ונפילת חומת ברלין, נדמה היה שהעולם עומד על סיפו של עידן חדש, נקי מהמאבקים האידיאולוגיים הגדולים שקרעו אותו עד כה.
על רקע זה הופיעו שתי גישות מנוגדות, שהפכו למצפן של השיח הגיאו-פוליטי בעשורים הבאים. מן העבר האחד ניצב פרנסיס פוקויאמה, שטבע את המושג "קץ ההיסטוריה". פוקויאמה סבר שניצחונו של הליברליזם המערבי על פני הגוש הקומוניסטי סימן את נקודת הסיום של האבולוציה האידיאולוגית האנושית. מכאן ואילך, הדמוקרטיה הליברלית תתפשט ללא מעצורים בכל מדינות העולם, וסכסוכים מדיניים יהיו מוגבלים בהיקפם ובעוצמתם.
מול האופטימיות המערבית הזו התייצב סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציוויליזציות". הנטינגטון טען כי ההיסטוריה לא הסתיימה; היא פשוט שינתה את פניה. המאבקים העתידיים לא יתחוללו על בסיס אידיאולוגיות פוליטיות או כלכליות, אלא סביב זהות, תרבות ודת. בעוד פוקויאמה ראה עולם שמתכנס לעבר מודל אחיד של קידמה, הנטינגטון ראה עולם שמתפצל חזרה לשורשיו התרבותיים הקדומים.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
איור אילוסטרציה: מגזין אפוק