במחזה "אותלו" של שייקספיר, מזהיר יאגו את אותלו מפני "המפלצת ירוקת העיניים" שתטרוף אותו ותוציא אותו מדעתו אם לא ייזהר ממנה. מפלצת זו אינה אלא מטאפורה לאחד הרגשות הקמאיים והמוכרים ביותר – הלוא הוא הקנאה. הצבע הירוק מזוהה עם הקנאה עוד מתקופת היוונים, אשר האמינו שהיא נובעת מהפרשה של מיצי המרה, המעניקים לעור גוון ירקרק. ומשם כנראה שאב שייקספיר את דימויו.

כאשר הייתי ילד ראיתי בטלוויזיה סרט בשם זה, על ילדה ירוקת עיניים בעלת כוחות על-טבעיים שהתעוררו כל פעם שחשה קנאה ופגעו במי שעורר בה רגש זה. סרט מפורסם הרבה יותר הוא "יוקרה" של כריסטופר נולאן, העוסק בתחרות בין שני קוסמי במה. מה שמתחיל כעימות ידידותי, שבו כל אחד מנסה להתעלות מעל השני ולחשוף את תחבולותיו, מתפתח למאבק אובססיבי שמוביל לריגול, גניבה, חבלה, רצח ואף יותר מזה. שני הצדדים מוכנים ללכת עד הסוף ולהקריב את כל היקר להם כדי להוכיח שהם טובים יותר מיריבם. בין הדמויות המופיעות בסרט נמצא גם ניקולה טסלה, הממציא הידוע, שהתחרות והקנאה בינו לבין תומס אדיסון סביב פיתוח השימוש בחשמל הזינו גם הם יצירות שונות.

הקנאה, כאמור, היא רגש עתיק יומין. עוד בתנ"ך מסופר על הקנאה בין קין להבל, בין יעקב לעשיו ובין יוסף לאחיו. כמו תרופה, במינון הנכון היא יכולה להועיל לאדם, להמריץ אותו להתקדם ולתת לו מוטיבציה, כדברי חז"ל: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אולם, אם מפריזים בה – היא יכולה להיות רעילה והרסנית.

פרופ' אהרון בן זאב, המתמחה בחקר רגשות, מסביר שהקנאה אינה נובעת מערכם האמיתי של הדברים שבידינו, אלא מעצם התחושה שלמישהו אחר יש משהו שלי אין. במחקר שערך באוניברסיטת חיפה התברר שאנשים שזכו בפרס, אך ידעו כי האדם שמולם זכה בסכום גבוה יותר, הרגישו רע למרות הזכייה האישית שלהם. ואילו אנשים שהפסידו, אך הובא לידיעתם כי אחרים הפסידו יותר – דווקא חשו טוב למרות ההפסד. שמחה לאיד כלפי מישהו שבו מקנאים מופיעה כבר אצל ילדים בגיל שנתיים, ואפילו אצל קופים.

איך אפשר להתגבר על הרגש הזה, הפוגע ביחסים שלנו עם אחרים ומונע מאיתנו להיות מרוצים אי פעם?

את התשובה לכך מספק רבי נחמן מברסלב במשפט אחד, שראוי לכל אחד לשנן: "זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו". מקורו הוא בסיפורו הידוע, "מעשה מחכם ותם". התם בסיפור עובד כסנדלר. מכיוון שאינו מוכשר במיוחד, המנעלים שהוא מכין יוצאים גרועים והמחיר בו הם נמכרים נמוך בהתאם. כאשר שואלת אותו אשתו מדוע המנעלים שהסנדלר השכן מכין מוצלחים יותר, משיב לה התם בפשטות: "למה לנו לדבר מאחרים? זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו". לכל אחד התפקיד שלו בעולם, לפי יכולתו וכישרונותיו, ומה אכפת לי אם אחרים מצליחים יותר ממני? זה התפקיד שלהם וזה התפקיד שלי, ואין מקום לקנאה ותחרות.

על פניו זה נשמע כמו משפט אינדיבידואליסטי – אני עושה מה שאני עושה, ולא מעניינים אותי האחרים. אבל ההפך הוא הנכון. הגישה האינדיבידואליסטית היא תחרותית, היא זו שרואה את העולם כזירה שבה כולם נלחמים אלו באלו על הישגים, כסף, מעמד וכבוד. כאשר השני מצליח יותר ממני, אני מרגיש כאילו זה בא על חשבוני, כאילו הוא לקח ממני משהו שאני הייתי צריך לקבל. ומתוך כך מתעוררת קנאה. אבל לפי התם, אין אנו יריבים בזירה, אלא להפך, כולנו חלק מעולמו של אלוקים. כולנו שותפים בפרויקט הגדול של הבריאה. לכל אחד יש תפקיד המיועד לו לפי כישרונותיו, וכולם פועלים יחד לאותה מטרה. אם מישהו אחר מצליח יותר, מצוין! זה אומר שכולנו מרוויחים ומתקדמים יחד. אין זה בא על חשבוני בשום צורה. זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו.

אם נחיה כמו התם, נוכל לשמוח בשמחתם של אחרים ולהתפעל מהישגיהם, בלי לעשות השוואות ולהצטער על מיעוט הישגינו לעומתם. כל עוד אנחנו עושים את "המעשה שלנו" כמו שצריך, אפשר להיות בשמחה.

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית