בתי התיישבה לפגישת הזום היומית שלה. זה היה שיעור חשבון בכיתה א' שבו פתרו תרגילים פשוטים. המורה הציגה לפתע תמונה של ארבע צנצנות דבש על המסך. "מישהו רוצה לנחש איזו שאלה אני יכולה לשאול שתתאים לתמונה הזאת?" שאלה המורה.

התבוננתי בבתי. ראיתי שהיא חושבת, מנסה להבין. בזום הייתה שתיקה גם מצד הילדים האחרים שבדרך כלל שמחים להשתתף. לבסוף ילדה אחת אמרה: "ארבע!". המורה חייכה וחזרה שוב על השאלה: "איזו שאלה אני יכולה לשאול שתתאים לארבע הצנצנות שאתם רואים כאן?"

"אה!" ענתה אותה ילדה, "שתיים ועוד שתיים שווה ארבע!".

"נכון", ענתה המורה, "אבל איזו שאלה אני יכולה לשאול?"

שוב שתיקה. "למשל", המשיכה המורה, "אני יכולה לומר שנכנסתי לחנות וקניתי שתי צנצנות דבש ואז ראיתי עוד שתי צנצנות דבש. מישהו יכול לחשוב על סיפור דומה?".

בתי בהתה במסך. "אפשר לומר שאכלתי שתי צנצנות דבש ואז אכלתי עוד שתי צנצנות דבש", ענתה אותה ילדה. "אתם ממש אלופים!" אמרה המורה.

חייכתי, אף על פי שזה לא היה נושא לחיוך. ניסיונה של המורה להעביר "מיומנות למידה" של "ניסוח שאלה שתתאים לתשובה" מבלי שהתלמידים הבינו מה היא רוצה, היה דומה בדיוק מפתיע לסיפורים שקראתי ממש לאחרונה בספר מרתק בשם The Knowledge Gap, מאת נטלי וקסלר, היסטוריונית וכתבת לענייני חינוך בכמה מגזינים מובילים בארה"ב.

וקסלר הסתובבה במשך שנים בבתי ספר יסודיים ובתיכונים בארה"ב, האזינה לשיעורים, ראיינה מורים והבחינה בבעיה חמורה. כאשר הילד מגיע לתיכון מתגלים אצלו פערי ידע גדולים. מורים בתיכון סיפרו לה שילדים רבים אינם מכירים דבר מההיסטוריה האמריקנית; שיש להם הבנה מעורפלת מאוד של המוסדות הממשלתיים הקיימים בעירם, כמו בית המשפט העליון; ולעתים הם אפילו מתקשים לענות מי סגן הנשיא שלהם. לעומת זאת הם יודעים לומר איך קוראים לאשתו של בראד פיט ומי הייתה אשתו הקודמת. לפי סקרים שנערכו בישראל, המצב אצלנו אינו טוב יותר^[1].

המורים מודעים לבעיה אבל אין להם מושג מה השורש שלה. "מה הם עשו בעשר השנים האחרונות?", שאלה וקסלר מורה אחת. "אנחנו שואלים את עצמנו את אותה שאלה כל הזמן", ענתה לה המורה בדאגה.

מרבית אנשי החינוך מטילים את האשמה על בתי הספר התיכוניים, על תלמידים לא ממושמעים, על מורים לא אפקטיביים ועל תוכנית לימודים משעממת. וקסלר מציעה בספרה המהפכני היפותזה שונה – תוכניות הלימוד של "מיומנויות המאה ה-21" הנפוצות מזה עשורים בבתי הספר היסודיים בארה"ב ובישראל – הן הסיבה שבגללה נוצרים פערי הידע הגדולים של התלמידים בחט"ב ובתיכון. וזאת גם הסיבה שהם נמצאים בדירוג נמוך במבחני הפיז"ה הבין-לאומיים (ישראל ממוקמת נמוך יותר מארה"ב ובשנת 2019 הגיעה לשיא השפל שלה^[2]).

על פניו, קשה לראות כיצד הקניית מיומנויות למידה בבית ספר יסודי, כמו הבנת הנקרא, סיכום, מציאת הנושא המרכזי וכו', מובילה למחסור גדול בידע. הרעיון של מיומנויות למידה הוא שאם ילד יבין אותן, הוא יוכל אחר כך לקרוא ולהבין את מה שהוא רק ירצה מתוך שפע הידע הנגיש לו. אולם וקסלר טוענת בספרה שני דברים: הראשון הוא שמיומנויות למידה לא באמת משפרות את הקריאה, כפי שנראה בהמשך, והשני הוא שהמעבר ללימוד מיומנויות למידה ביסודי הוביל להפחתה בכמות השעות המוקדשות ללימודי היסטוריה, גיאוגרפיה ומדעים. למעשה ילדים בארה"ב לא לומדים היסטוריה עד כיתה ג', ובישראל מלמדים היסטוריה רק החל מכיתה ו'. וגם כאשר מלמדים, יש בעיה באופן שבו מלמדים זאת.

כשווקסלר שאלה מורים ומחנכים מדוע לא מלמדים היסטוריה בגיל כזה, הם טענו שילדים צעירים מתעניינים יותר במה שקשור בחייהם ולא בדברים שרחוקים מהם. טיעון נוסף היה שהיסטוריה "לא טובה להם מבחינה התפתחותית", רעיון הקשור בדבריו של הפסיכולוג ההתפתחותי השווייצרי המפורסם ז'אן פיאז'ה (1980-1896) שטען כי ילדים בגילים שונים חושבים בצורות שונות, ועוברים דרך שלבי חשיבה שונים עד שהם מגיעים לחשיבה הלוגית של מבוגרים. וקסלר מראה שמכללות לחינוך הכשירו מורים להאמין שמושגים היסטוריים הם יותר מדי מופשטים לתפיסה עבור ילדים בכיתות ג' ו-ד', ושזה תקף גם לגבי היבטים מסוימים של נושאים מדעיים.

וקסלר ניסתה להבין בפועל כיצד בעיית הבורות שנוצרת בתיכון קשורה באופן שבו נבנה הידע של התלמידים בשנים מוקדמות יותר בבית הספר היסודי. היא החליטה לצפות בשיעורים בכיתות א' ו-ב' בבתי ספר שונים, בעלי אוכלוסיות שונות. היא מספרת לדוגמה על שיעור בכיתה א' של 24 תלמידים בבית הספר יסודי בוושינגטון. "על אילו מיומנויות אנחנו עובדים השבוע?" שאלה המורה את תלמידיה. תלמידה אחת ענתה: "לסכם".

אך במקום לסכם נושא היסטורי אמיתי, פתחה המורה ספר שבו היה סיפור על פרוסת לחם מרוחה בחמאת בוטנים המחפשת מישהו לשחק איתו. היא פוגשת בהמבורגר, בקפקייקס, בביצה ובכמה סוגים אחרים של מאכלים המסרבים לשחק איתה, ולבסוף מוצאת חבר מושלם למשחק – הריבה. המורה ביקשה מהילדים לומר כיצד מרגישה פרוסת חמאת הבוטנים לאחר שסירבו לשחק איתה. זה הזכיר לילדה בכיתה מיומנות נוספת שהם למדו בשבוע שעבר – הסקת מסקנות. "אני מסיקה שהיא מרגישה עצובה", אמרה אחת הילדות.

נושא נוסף שנלמד בכיתה הוא "סמלים אמריקניים". "מהו סמל?" שאלה המורה, "זה משהו שאומר לך משהו אבל בלי מילים, אלא עם תמונה", השיבה ילדה אחת. תלמידים נוספים נתנו דוגמאות: "סימן של מזל טוב", "סימן של שלום", "אמוג'יז". המורה אחזה בדגל ארה"ב ושאלה אם הם רואים סמלים. הם ראו שניים: 50 כוכבים המסמלים 50 מדינות, ו-13 פסים עבור 13 קולוניות. "כשהפכנו למדינה", היא סיכמה את הרעיון המרכזי, "היינו צריכים לקבל את העצמאות שלנו, כדי לקבל את המדינה שלנו. הדגל מסמל דברים שונים עבור אנשים שונים".

בסופו של יום אף לא אחד מהילדים זכר מה מסמל הדגל, כיוון שהם לא למדו דבר על האירועים שיצרו את הדגל האמריקני: התקופה הקולוניאלית, המהפכה האמריקנית, או למה התכוונה המורה כשאמרה ש"היינו צריכים לקבל את העצמאות שלנו". תלמיד אחד שאל "מי עשה את הדגל". זאת הייתה הזדמנות להכניס קצת היסטוריה, אבל זה לא היה חלק מתכנון השיעור, אז המורה עברה הלאה.

בשיעור אחר קראו התלמידים טקסט שכתבה אחותו של מרטין לותר קינג על היחסים עמו. המטרה, כבר הבנו, לקלוע לנושא הקשור לעולמם של הילדים כמו יחסים בין אחים. אף על פי שהטקסט מדבר על דמות היסטורית, אין בו שום דבר שבונה ידע היסטורי על הדמות וממקם אותה בהיסטוריה הרחבה יותר של ארה"ב. במילים אחרות, נבחרים טקסטים שיש בהם אולי עניין, אבל הם נבחרו באקראי כדי לשרת את המטרה – להקנות מיומנויות למידה.

למה זאת בעיה? דניאל וילינגהאם, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה, מסביר לווקסלר שמחקרים מראים כי הגורם החשוב ביותר הקובע אם אדם מבין טקסט כלשהו, הוא עד כמה רלוונטי אוצר המילים שלו או הידע הכללי שלו לטקסט שהוא קורא. במילים אחרות, הוא טוען שההבנה של תלמידים בכיתות גבוהות יותר לא תשתפר בזכות לימוד סט של מיומנויות, אלא בזכות הידע הכללי שלהם ואוצר המילים שרכשו. כך אגב, מסבירה וקסלר, נוצרים פערים בין תלמידים המקבלים את הידע הכללי הזה מהבית לבין ילדים אחרים, בדרך כלל מרקע סוציו-אקונומי נמוך, התלויים במה שבית הספר מלמד אותם.

היום קיימות בארה"ב תוכניות המנסות לשנות את המצב. תוכנית לימוד בשם Core Knowledge למשל הפכה לפופולרית בבתי ספר רבים שלומדים בהם דווקא ילדים מאוכלוסיות חלשות. היא כוללת 12 נושאים הנלמדים מדי שנה לפי כיתות. החל מחמשת החושים, הילידים האמריקנים, דרך אסטרונומיה, היוונים העתיקים, ועד לחרקים ולמלחמה של 1812.

וקסלר מספרת על שיעור בכיתה א' בקמפוס בתמיכה ממשלתית המשרת אוכלוסייה ממעמד נמוך שבו המורה קראה לתלמידים בקול רם סיפור על מסופוטמיה העתיקה. באמצעות נייר דבק צבעוני היא סימנה על הרצפה נהרות, ותלתה פוסטר של בבל על הלוח. היא ביקשה מהתלמידים לעצום את עיניהם ולדמיין בזמן שתיארה להם מה הם רואים. על הדרך היא גם לימדה אותם מילים חדשות הקשורות בהתפתחות תרבויות. בשנה הבאה כשילמדו על התרבויות האסיאתיות והיווניות העתיקות, שוב יפגשו התלמידים במונחים אלו.

אפילו שהילדים היו רק בשנתם הראשונה בבית הספר, הופתעו המורים מכמות החיבורים שהם הצליחו לעשות בין המושגים שלמדו, מיכולתם לספוג את התוכן ומכמה הם נהנים ללמוד דברים אמיתיים. זה לא מנע מהם לשלב הקניית מיומנויות מתוך הטקסטים המעניינים שדיברו עליהם. לצורך ההשוואה, אם בתוכנית רגילה של מיומנויות יקדישו שיעורים שלמים כדי ללמוד מהו תוכן עניינים ואיך להשתמש בו, בתוכנית המבוססת על ידע, יקראו בספר הקשור לנושא ויבקשו מהילדים למצוא דברים בתוכן העניינים כחלק מהשיעור. היום כבר יותר מאלף בתי ספר בארה"ב מאמצים את התוכנית או חלק ממנה. "תוך כמה שנים תוצאות המבחנים ישתפרו בצורה משמעותית גם כן", כותבת וקסלר.

כמובן, אף אחד אינו יודע אם ההיפותזה של וקסלר נכונה באמת. לכל הפחות היא פותחת צוהר לצורת למידה חדשה, או למעשה ישנה, שאבדה.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן