עד לא מזמן, כשהיינו הולכים לקולנוע הדברים היו פשוטים. גיבור הסרט היה בחור טוב עם כוונות טובות שהמניע שלו היה לעזור לאנשים, להיות אב טוב יותר לבת שלו, ובעיקר, לתפוס את האיש הרע. תחשבו על כריסטופר ריב בסופרמן, כריס אוונס כקפטן אמריקה ואפילו ג’יימס בונד במרבית הסרטים. חווינו את הסיפור דרך העיניים שלו וידענו שמה שלא יהיה, בסוף הוא ינצח.

האיש הרע הופיע רק בתור אלמנט הכרחי בסיפור והסיבה שבגללה יצא הגיבור שלנו למסע. לא ידענו עליו כמעט דבר מלבד רצונו להחריב את העולם או להפיץ נגיפים מסוכנים. גם לא רצינו לדעת יותר מדי. ידענו שהוא חייב למות כדי שהעולם יחזור לקדמותו והשמש תזרח, וזה הספיק.

אולם בשנים האחרונות “מסע הגיבור” החל להשתנות בהדרגה. הגיבור הטוב כבר לא תמיד היה אותו אדם נחמד ואדיב, אלא דמות מורכבות יותר, בעלת צדדים טובים וצדדים רעים המתמודדת עם החלטות קשות ולפעמים פוגעת שלא בזדון באנשים תמימים. אפשר לראות זאת בדמותו של ג’ק ספרו בשודדי הקאריביים או בדמותו של ג׳ון מקליין ב״מת לחיות״ האחרון, המנהל מרדף מכוניות שבו כמות הנפגעים החפים מפשע גדולה הרבה יותר מצוות הנבלים הקטן שאחריו הוא רודף. ״לוקחים היום את הטובים והופכים אותם במקרה הטוב למסובכים, במקרה הרע למתוסבכים ובמקרה העוד יותר רע לרעים. הדמויות הפכו לגבוליות מאוד״, אמר לאפוק טיימס לפני כמה שנים ארז דבורה, מבקר קולנוע ומרצה על הקולנוע ההוליוודי העכשווי באוניברסיטת תל אביב.

ולא רק הגיבור עבר שינוי, אלא גם הרשע זכה ל”פינוק” דומה. דמותו הפכה לעגולה יותר ומורכבת (“זה לא פלא שהוא רע, תראו איזו ילדות הייתה לו”). ככל שהוקרנו לנו יותר פרטים על דמותו, כך הזדהינו איתו יותר, למרות אופיו הרצחני והמרושע. דמותו של ביין מ”עלייתו של האביר האפל”, שעבר ילדות קשה בכלא שאיש לא יצא ממנו, היא המחשה חלקית לכך. דמותו של “חניבעל: מקור הרוע” (2007) המתאר את שנות ילדותו של הפסיכופט הוא כבר ייצוג טוב יותר. כמו גם דמותו של טוני סופרנו המאפיונר בסדרת “הסופרנוס”.

למעשה ניתן לומר היום כי “מסע הגיבור” מתחלף לעתים ב”מסע הנבל”, כמו בסרט “יחידת המתאבדים” (2016) או הג’וקר (2019), העוסק בתהליך שבו אדם הופך לרוצח מחריד בגלל התעללות שעבר בילדותו, יחסיו עם אימו המשוגעת והעוני שבו גדל. דבר הגורם לנו, הצופים, להרגיש אמפתיה לנבל המסכן שאולי כבר אינו נבל כלל.

ופה בדיוק הבעיה. כשאנו רואים ברשעים קורבנות של נסיבות ואולי אף אנשים טובים, משהו בשיפוט המוסרי שלנו נפגע ואנו צוללים לנבכי המוסר היחסי.

מחקר שנערך באוניברסיטת אוהיו (Grizzard, Huang, Fitzgerald +2, 2017) המחיש זאת. במחקר ניסו להבין האם עדיין חשוב לצופים שהדמויות הנערצות עליהם יהיו מוסריות. החוקרים בדקו זאת בעזרת 262 סטודנטים שקיבלו שלושה סוגים של דמויות – גיבורים, נבלים ואנשים בעלי מוסריות מטושטשת. הם התבקשו לדרג בכל קטגוריה כזו של דמויות איזו דמות הם אוהבים ואיזו לא. לאחר מכן הם התבקשו לדרג את רמת המוסריות של הדמויות בסולם של 1 עד 7.

תוצאות המחקר הראו קשר ישיר בין מוסריות להערצה. ככל שהדמות מוסרית יותר, כך היא נערצת יותר. אבל הן גם הדגישו בעיה מטרידה. מת’יו גריזארד, מעורכי המחקר, סיפר בריאיון ל-Ohio State News על דמותו של וולטר ווייט – הדמות הראשית בסדרה “שובר שורות”. ווייט מתחיל להפיק ולמכור את הסם קריסטל מת’ כדי לממן את טיפוליו הרפואיים לאחר שאובחן אצלו סרטן, וכדי להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו. בסרטים רבים, דמותו של ווייט הייתה דמות הרשע שאף אחד לא היה מחבב, אבל מכיוון שב”שובר שורות” דמותו הרעה של ווייט עדיין מוסרית יותר מרוב הדמויות שסביבו, הצופים מחבבים אותו. “זה המוסר היחסי. מכיוון שכל יתר הדמויות גרועות ממנו, יש לצופה למה להשוות אותו. הצופה לא בדיוק אוהב אותו, אבל הוא הדמות הטובה ביותר שאפשר לקוות לה בסדרה הזו”.

כך הוליווד הופכת נבלים לגיבורים. כך משתבש השיפוט המוסרי שלנו לגבי מעשי הנבל, וכך אנו כחברה מחליקים מטה במדרון מוסרי מסוכן.