הרשמה לניוזלטר

  4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה….

גילי רומן | 15 בנובמבר 2018 | דעות | 3 דק׳

ילדים לא בהכרח צריכים לחייך

 

4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה. בפינת האוהל תלמיד אחד בהיסטריה. כל החברים שלו כבר בדרך לאוטובוס והוא אינו מצליח לקפל את שק השינה ולא מוצא את מברשת השיניים. אל דאגה, המורה כאן להציל את המצב.

“אין צורך להיות בלחץ, לא צריך לבכות”, אני פותח ואומר. “הכול בסדר”, אני ממשיך. “בוא, אראה לך איך מקפלים את שק השינה, נמצא יחד את המברשת”. אני מקפל בעצמי את שק השינה ומסביר לו היכן לחפש את המברשת.

על פניו, עשיתי את כל הדברים הנכונים. התלמיד נרגע, עלה לאוטובוס ולא התקשר לאימו לדווח שהוא סובל בבית הספר ושונא טיולים שנתיים. תוך זמן קצר הוא יחייך ויצלם סלפי במצדה. המשימה הושלמה.

לקח לי לא מעט זמן להבין שעל אף שהיעד הושג, המשימה כלל לא בוצעה. התלמיד למד דרכי שלושה שיעורים בעיתיים: הראשון הוא שלא צריך להיות בתוך קושי, צריך לעבור הלאה. השני הוא שהכול בסדר, בתכל’ס הכול בסדר תמיד, זה רק אתה שחווה משהו לא תקין – אז תתאים את עצמך. השלישי הוא שמישהו אחר יפתור עבורך את ההתמודדות שלך עם קושי. מה שחשוב זה להגיע לנקודת היעד, לרגע השמח שכולם נהנים בו שלשמו יצאנו לדרך. אולם, מה לגבי הדרך עצמה?

לאורך שנותיי כמחנך שמתי לב שחלק ניכר מתלמידיי אינם מצליחים לומר שקשה להם. בהתחלה שיתפתי עם זה פעולה. הייתי בעיקר מעודד, מקטין את המצוקה, מנסה להקל ומספק פתרונות בשצף. עם הזמן הבחנתי שזו אינה נטייה רק אצלי, אלא תנועה רחבה יותר הנמנעת מהכרה בקושי. סוג של שפה וגישה שחלחלו לתודעה של הרבה אנשי חינוך והורים. אין קושי – יש אתגר, כזה שעם קצת מחשבה חיובית פשוט נצלח והוא יעבור בלי שנחווה מצוקה.

כאשר תלמידה שומעת משהו המערער את תפיסת עולמה ונכנסת למצוקה יש לנו רצון להגן עליה, לעצור את הדיון ולאפשר לה לצאת החוצה. כאשר תלמיד כועס על מורה או על חבר אנחנו רוצים להרגיע אותו, להראות לו את הצד החיובי ולהבטיח שזה לא נורא כמו שזה נראה לו. כאשר תלמידים עובדים בקבוצה ולא מצליחים, מתוסכלים ולחוצים, אנחנו רוצים לקפוץ ולסדר את העניינים, לחלק תפקידים.

בואו נדמיין רגע סיטואציה שונה, בה אנחנו רואים תלמיד הולך שפוף במסדרון. נניח שנפנה ונשאל “מה שלומך?” ייתכן מאוד שהתשובה תהא “פשוט עובר עליי יום לא טוב”. ואז נחליט שבמקום לומר “לא נורא, אני בטוח שיהיה בסדר”, פשוט נשב שם לצדו ונשתוק. אולי בשלב מסוים נהיה אמיצים לשנייה ונשאל “האם אתה מפחד שתיכשל במשהו?” אולי תיפתח שיחה, אולי הוא יפרוץ בבכי ואולי פשוט ירצה שנהיה איתו כמה דקות בשקט בתוך הקושי.

חשוב בהקשר זה להבחין בין קושי שיש לתת לו מקום וכזה שלא. התעמרות, השפלה או ביזוי הם יצרני קושי שאין מקומם בבית הספר, ותפקידנו לגונן על התלמידים מפניהם. גם בתהליך הלמידה לא כל קושי הוא קושי בעל ערך. שינון, למשל, אינו קושי הנושא בחובו ערך רב, לא לימודי ולא אישי. אבל, אנחנו לא בוחלים לייצר אותו. דווקא במקומות בהם יש קושי בעל ערך, הנובע מסקרנות, מהתמודדות עם קונפליקטים, עם הלא ידוע, עם עצמי, עם אחרים, דווקא במקומות האלו אנחנו נוטים להקל.

באחד המבחנים הראשונים שחיברתי כמורה להיסטוריה הצגתי לתלמידים שאלה: “האם, לדעתך, ההיסטוריה חוזרת על עצמה?” נתתי להם את השאלה מראש, לפני המבחן, והצגתי כיצד ניתן לגשת אליה ולהתכונן. “לא למדנו אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה או לא”, נטען כלפיי. “איך נדע אם התשובה שלנו נכונה, לא כתוב לנו במחברת מה נכון”.

הרעש גבר, התלונות עלו כלפי מעלה והייתי קרוב לוותר על השאלה, ולחזור לשאלות מסוג “הצג שתי סיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית”. הלמידה, כפי שהרגלנו את התלמידים, היא מתישה, אך לעולם אינה מבלבלת. הקושי הוא כזה שאנחנו יודעים בדיוק כיצד ללמוד אליו, איך לפתור אותו ובעיקר איך לסיים אתו כאשר נגמר המבחן. אך ההתמודדות האמיתית עם היסטוריה, למשל, היא בלתי נגמרת. היא מעיקה, היא מרגשת, היא מסחררת, היא עצובה, היא קשה ויש בה הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.

הקושי הוא חלק מחיים בעלי ערך. אין כאן חידוש מרענן והרי כבר נכתב בקהלת ג’: “עת לבכות ועת לשחוק”. אסור לנו לשתף פעולה עם האשליה המודרנית של האושר התמידי, הבלתי ריאלי, שהפך להיות האידאל החדש.


* גילי רומן הוא מנהל בית הספר הבינלאומי בכפר הירוק EMIS, מורה ומחנך

 

שתפו את הכתבה:

ילדים לא בהכרח צריכים לחייך

  4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה….

גילי רומן | 15 בנובמבר 2018 | דעות | 6 דק׳

תמונה: יואב אשל

 

4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה. בפינת האוהל תלמיד אחד בהיסטריה. כל החברים שלו כבר בדרך לאוטובוס והוא אינו מצליח לקפל את שק השינה ולא מוצא את מברשת השיניים. אל דאגה, המורה כאן להציל את המצב.

“אין צורך להיות בלחץ, לא צריך לבכות”, אני פותח ואומר. “הכול בסדר”, אני ממשיך. “בוא, אראה לך איך מקפלים את שק השינה, נמצא יחד את המברשת”. אני מקפל בעצמי את שק השינה ומסביר לו היכן לחפש את המברשת.

על פניו, עשיתי את כל הדברים הנכונים. התלמיד נרגע, עלה לאוטובוס ולא התקשר לאימו לדווח שהוא סובל בבית הספר ושונא טיולים שנתיים. תוך זמן קצר הוא יחייך ויצלם סלפי במצדה. המשימה הושלמה.

לקח לי לא מעט זמן להבין שעל אף שהיעד הושג, המשימה כלל לא בוצעה. התלמיד למד דרכי שלושה שיעורים בעיתיים: הראשון הוא שלא צריך להיות בתוך קושי, צריך לעבור הלאה. השני הוא שהכול בסדר, בתכל’ס הכול בסדר תמיד, זה רק אתה שחווה משהו לא תקין – אז תתאים את עצמך. השלישי הוא שמישהו אחר יפתור עבורך את ההתמודדות שלך עם קושי. מה שחשוב זה להגיע לנקודת היעד, לרגע השמח שכולם נהנים בו שלשמו יצאנו לדרך. אולם, מה לגבי הדרך עצמה?

לאורך שנותיי כמחנך שמתי לב שחלק ניכר מתלמידיי אינם מצליחים לומר שקשה להם. בהתחלה שיתפתי עם זה פעולה. הייתי בעיקר מעודד, מקטין את המצוקה, מנסה להקל ומספק פתרונות בשצף. עם הזמן הבחנתי שזו אינה נטייה רק אצלי, אלא תנועה רחבה יותר הנמנעת מהכרה בקושי. סוג של שפה וגישה שחלחלו לתודעה של הרבה אנשי חינוך והורים. אין קושי – יש אתגר, כזה שעם קצת מחשבה חיובית פשוט נצלח והוא יעבור בלי שנחווה מצוקה.

כאשר תלמידה שומעת משהו המערער את תפיסת עולמה ונכנסת למצוקה יש לנו רצון להגן עליה, לעצור את הדיון ולאפשר לה לצאת החוצה. כאשר תלמיד כועס על מורה או על חבר אנחנו רוצים להרגיע אותו, להראות לו את הצד החיובי ולהבטיח שזה לא נורא כמו שזה נראה לו. כאשר תלמידים עובדים בקבוצה ולא מצליחים, מתוסכלים ולחוצים, אנחנו רוצים לקפוץ ולסדר את העניינים, לחלק תפקידים.

בואו נדמיין רגע סיטואציה שונה, בה אנחנו רואים תלמיד הולך שפוף במסדרון. נניח שנפנה ונשאל “מה שלומך?” ייתכן מאוד שהתשובה תהא “פשוט עובר עליי יום לא טוב”. ואז נחליט שבמקום לומר “לא נורא, אני בטוח שיהיה בסדר”, פשוט נשב שם לצדו ונשתוק. אולי בשלב מסוים נהיה אמיצים לשנייה ונשאל “האם אתה מפחד שתיכשל במשהו?” אולי תיפתח שיחה, אולי הוא יפרוץ בבכי ואולי פשוט ירצה שנהיה איתו כמה דקות בשקט בתוך הקושי.

חשוב בהקשר זה להבחין בין קושי שיש לתת לו מקום וכזה שלא. התעמרות, השפלה או ביזוי הם יצרני קושי שאין מקומם בבית הספר, ותפקידנו לגונן על התלמידים מפניהם. גם בתהליך הלמידה לא כל קושי הוא קושי בעל ערך. שינון, למשל, אינו קושי הנושא בחובו ערך רב, לא לימודי ולא אישי. אבל, אנחנו לא בוחלים לייצר אותו. דווקא במקומות בהם יש קושי בעל ערך, הנובע מסקרנות, מהתמודדות עם קונפליקטים, עם הלא ידוע, עם עצמי, עם אחרים, דווקא במקומות האלו אנחנו נוטים להקל.

באחד המבחנים הראשונים שחיברתי כמורה להיסטוריה הצגתי לתלמידים שאלה: “האם, לדעתך, ההיסטוריה חוזרת על עצמה?” נתתי להם את השאלה מראש, לפני המבחן, והצגתי כיצד ניתן לגשת אליה ולהתכונן. “לא למדנו אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה או לא”, נטען כלפיי. “איך נדע אם התשובה שלנו נכונה, לא כתוב לנו במחברת מה נכון”.

הרעש גבר, התלונות עלו כלפי מעלה והייתי קרוב לוותר על השאלה, ולחזור לשאלות מסוג “הצג שתי סיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית”. הלמידה, כפי שהרגלנו את התלמידים, היא מתישה, אך לעולם אינה מבלבלת. הקושי הוא כזה שאנחנו יודעים בדיוק כיצד ללמוד אליו, איך לפתור אותו ובעיקר איך לסיים אתו כאשר נגמר המבחן. אך ההתמודדות האמיתית עם היסטוריה, למשל, היא בלתי נגמרת. היא מעיקה, היא מרגשת, היא מסחררת, היא עצובה, היא קשה ויש בה הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.

הקושי הוא חלק מחיים בעלי ערך. אין כאן חידוש מרענן והרי כבר נכתב בקהלת ג’: “עת לבכות ועת לשחוק”. אסור לנו לשתף פעולה עם האשליה המודרנית של האושר התמידי, הבלתי ריאלי, שהפך להיות האידאל החדש.


* גילי רומן הוא מנהל בית הספר הבינלאומי בכפר הירוק EMIS, מורה ומחנך

 

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
המשפחה המערבית – זן בסכנת הכחדה

ד"ר משה רט

העובדה שבארה"ב יש אחוזי גירושים גבוהים ומוסד המשפחה המסורתי הולך ומתערער הייתה ידועה לי; אולם כשצפיתי עם ילדיי בסרט המצויר...

מדוע מפיצי טרור יכולים לפעול בטוויטר אבל טראמפ לא

ג'ק פיליפס

אין זה משנה אם אתם בעד טראמפ או נגדו. אם אתם מאוהביו או משונאיו. הנושא שלפניכם הוא עניין עקרוני. נכון למועד כתיבת...

מה גורם להתחממות – הפליטות האנושיות או השמש?

אלכס ניומן

האינטואיציה של האדם הממוצע שאינו בקיא בנושא "משבר האקלים" רומזת לו בבירור כי השמש ודאי אחראית למרבית התחממות כדור...

הודעת המערכת

מערכת אפוק

מגזין אפוק מגנה בכל תוקף את מעצרם בסין של 11 אזרחים בטענה שהעבירו לעיתון אפוק טיימס בשפה הסינית מידע המתעד את ההגבלות החמורות שהפעיל המשטר הסיני...

כולם מדברים על החיסונים. מזמן לא דיברנו על בעיית המסכות

ד"ר פיטר וייס

אני מודה, הייתי עצבני. היו לי בערך 30 דקות להתייצב בחדר הניתוח. הפציינט היה חולה קורונה פעיל שנזקק לניתוח...

אמריקה ממשיכה להשתגע, וכעת הגיע תורם של הרופאים

ווסלי ג'יי סמית

בעוד העיניים כולן נשואות לקורונה, מגפה אחרת, מידבקת לא פחות, ממשיכה להכות גלים – מגפת "תיאוריית הגזע הביקורתית". מה...

הממשלה תקבע אלו אזרחים יצונזרו

מאיה מזרחי

תדמיינו לרגע: ראש הממשלה בנט מכנס מסיבת עיתונאים ומודיע כי ממשלת ישראל החלה לעבוד בשיתוף פעולה עם פייסבוק, טוויטר ויוטיוב...

הגיע הזמן להתעורר לג’נוסייד

איל לוינטר

ביוני השנה זכתה העיתונאית ההודית-אמריקנית מגהה ראז'אגופאלן (Megha Rajagopalan) בפרס פוליצר לשנת 2021 עבור סיקור מחנות העבודה בכפייה...

שתפו: