ג׳ובראן חליל ג׳ובראן אמר פעם כי ״במלחמה ברשע, הפרזה היא דבר טוב; מי שמתון בהכרזה על האמת מציג רק חצי-אמת. את החצי השני הוא מסתיר מתוך חשש לזעמם של האנשים״.

בפעם הראשונה שהזדמן לי להצטרף לפגישה עם סוכן שב״כ שפעל עמוק בתוך תנועת חמאס חשבתי שאפגוש מפלצת.

סוד גיוסו עבר מפה לאוזן בשב״כ והיה סוד שמור למדי, עד כדי כך שאפילו המאבטחים שהיו מעורבים במבצעי הבאתו לפגישות חשאיות לא ידעו באותה עת מיהו ומה ייחוסו המשפחתי. הוא קיבל את שם הקוד ״הנסיך הירוק״. נסיך – כיוון שהיה בן בכור למשפחת ״אצולה״ חמאסית. אביו, השייח חסן יוסף, היה (ועודנו) מפעילי החמאס הבולטים בגדה, חבר פרלמנט מטעם חמאס ואחד ממקימי החמאס בגדה. ירוק – צבע האסלאם.

אלא שהבחור שפגשתי כאשר נכנסתי לחדר המפגש בדירת המסתור בה נערכה הפגישה החשאית היה שונה מאוד מהדימוי שבניתי לי בדמיוני. במקום מפלצת ראיתי מולי נער כבן 18, שנראה כמעט כמו דניאל רדקליף בסדרת סרטי הארי פוטר, עם תספורת דומה ועם משקפיים. הנער הזה, שנעצר כשנה וחצי טרם פגישתנו בשל כוונתו לבצע פיגוע טרור, ואשר ריצה שנה וחצי מאסר בכלא מגידו, הסכים בסופו של דבר להגיע לפגישה חשאית עם מפעיל ישראלי בשב״כ, ולהפוך בהמשך לאחד מבכירי הסוכנים של השב״כ בתוך ארגון החמאס.

הוא הפנה עורף לאביו הנערץ ולתנועת החמאס אותה הוא עצמו הגדיר כ״פרויקט משפחתי״. הוא עזב את דת האסלאם ממנה ינק עוד כאשר היה ילד רך בשנים, כשישב בקבוצות לימוד קטנות במסגד תחת עינו הפקוחה של השייח פלאח נידא, איש החמאס הצבאי. הוא עשה את המעשה הגרוע ביותר מבחינת הפלסטיני הממוצע – להפוך לג׳אסוס, מרגל הבוגד בעמו. עבירה שבגינה אין אדם עומד אפילו בפני בית משפט, אלא נתון לשבטה של מפלצת ההמון שלא אחת עשתה שפטים באלו שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל.

אבל בפינו הישראלים, האנשים האלה מכונים בכינוי הגנאי ״משת״פים״. הדימוי שהיה לי בנוגע לאותם אנשים לפני שהתחלתי לעבוד בשב״כ (ואני מניח כי רבים הישראלים שנושאים את אותו דימוי) היה של אנשים משולי החברה הפלסטינית, סוחרי סמים ועבריינים שעבור בצע כסף ״יהיו מוכנים למכור אפילו את אימא שלהם״. אך האמת מורכבת הרבה יותר מעולם הדימויים המוטעה שלנו.

הנסיך הירוק נעצר, נחקר ונכלא בכלא מגידו לתקופה של שנה וחצי. בכלא מגידו הוא שהה במתחם בו רוכזו פעילי החמאס. שם לראשונה הוא התוודע לברוטאליות שמפעילים אנשי ״וועדת הביטחון של החמאס״, אותו גוף שאמון על איתור משתפי פעולה עם ישראל בתוככי הכלא. הסימנים המחשידים ברורים מאוד לשיטתם: פלוני שהה זמן ארוך מהרגיל בתא השירותים – כנראה שהוא עובד עם ישראל וניצל את שהותו ליצירת תקשורת עם מפעיליו; אלמוני ידוע כבעל נטיות מיניות הומוסקסואליות? ברור כי הדבר מעיד על כך שהוא עובד עם ישראל.

אנשי החמאס (ובראשם דודו של הנסיך הירוק מצד האם, ששהה באותה עת בכלא מגידו) שלפו את החשודים לאוהל מיוחד, שם הם עברו עינויים קשים ביותר עד שהוצאה מהם בכוח הודאה כי הם עובדים עבור ישראל.

השהות בכלא וההבנה כי אנשי חמאס מענים ובמקרים מסוימים גם רוצחים את אנשיהם בכלא הביאה את הנסיך הירוק להסתכל על החברה ממנה הוא בא בעיניים ביקורתיות. מאותו רגע ואילך החל הנסיך הירוק לפעול בכל דרך אפשרית בניסיון למנוע רצח ושפיכות דמים. והוא לא היה היחיד, וגם לא אחד מתוך קבוצה קטנה של אנשים שחצו את הרוביקון מתוך רצון להביע שאט נפש וסלידה כלפי תופעות כגון המחבלים המתאבדים, תופעות שלמרבה הצער מקבלות גיבוי בחברה הפלסטינית.

היכולת של אדם לקום ולצאת חוצץ כנגד תופעות אלה משולה להתאבדות ממש. בחברה סגורה וחסרת ביקורת עצמית, לא נותרה לאנשים דרך אחרת להביע את מחאתם. על כן חלקם פונים למחאה מעשית ואפקטיבית בדמות עבודה וסיכול פיגועים במסגרת שירות הביטחון הכללי. אלה הם חסידי אומות עולם מודרניים, שאל מול הסכנה נושאים לפיד של טוב ותקווה.

זו הפריזמה דרכה אנו צריכים להסתכל על הנסיך הירוק ודומיו. שוגה מי שחושב כי מדובר באנשים שעשו דברים תמורת בצע כסף (ואגב, גם לו היו הדברים נכונים הרי מה פסול בכך?). לא אחת נשאל מוסעב איך הוא חש ביחס לבגידה בהוריו ובעמו. התשובה שלו יכולה ללמד אותנו דבר או שניים אודות מוסר ומוסריות. לשיטתו, עמדו בפניו שתי חלופות: חלופה אחת רעה – לעבוד עבור ישראל; וחלופה אחת נוראית – לסייע, ולו בשתיקה, להמשך פיגועי ההרג וההתאבדות. הוא מסביר כי מבחינתו הוא בחר בחלופה הפחות רעה מבין השתיים.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן