כיצד דימוי ציבורי יכול לעצב את התפיסה שלנו מבלי שנוכל להטיל בו ספק
עמרי אסנהיים | 3 בספטמבר 2014 | מחשבות | 3 דק׳
שיעור על המוח עם חגי פליסיאן
בעיני רבים חגי פליסיאן נחשב לרוצח האולטימטיבי. הדמות שלו התאימה בול לתדמית. הוא בא מהשכונה הלא נכונה, שם המשפחה שלו כבר הוכתם בעבר בפלילים, ובעיקר הפרצוף שלו, המכוסה דרך קבע זיפים שחורים ועבים ובמרכזו עיניים גדולות ומאיימות שידרו דבר אחד: רוצח.
במשך תשעת החודשים בהם היה עצור בחשד לביצוע הרצח הכפול במועדון הברנוער, מדינה שלמה ראתה בחגי פליסיאן סמל לרוע צרוף, רוע טהור. ראו בו רוצח מתועב שמתוך שנאה בלתי מוסברת פרץ למקום בילוי של נערים ונערות תמימים וריסס ללא אבחנה צרורות של ירי. הפרופיל מעורר האימה של פליסיאן שודר שוב ושוב במהדורות החדשות מדי יום וקיבע יותר ויותר את דמותו הציבורית השנואה. מי שנכח באולם בית המשפט בעת שפליסיאן הובא לשם, יכול היה להתרשם שגם השופטים שאמורים היו לחרוץ את דינו יתקשו לנתק בין מראהו החיצוני לבין החשדות. עם פרצוף כזה, ושם כזה, ושכונה כזאת ממנה בא, ידעו אפילו עורכי דינו, יהיה לפליסיאן קשה לצאת מהרשעה מהדהדת.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
צילום: אלדד רפאלי
