כניסה
הרשמה לניוזלטר

משפחה בת שש נפשות שברחה ליערות במעמקי סיביר, שרדה כנגד כל הסיכויים רדיפה, עשרות שנים של רעב ומזג אוויר קיצוני, והצליחה לשמור בקפדנות על אמונתה

דינה גורדון | 9 ביוני 2024 | גוף, נפש ורוחניות | 11 דק׳

מנותקים מהעולם 42 שנה – “החיים בעולם הארצי הם רק המסדרון לעולם הבא”

בקיץ 1978 הגיע צוות גיאולוגים במסוק ליערות העד הדרומיים של סיביר בניסיון לאתר מרבצי ברזל במעלה נהר אבאקאן (Abakan). זהו אזור ענק של יערות מחטניים צפופים, בעיקר עצי אורן, אשוחית ואשוח. האקלים בו קר וקשה. בחורף הטמפרטורות יורדות לעתים קרובות למינוס 30 מעלות צלזיוס ואף נמוך יותר, בעוד הקיץ קצר יחסית.

הטייס חיפש מקום לנחות, אך שיפועי העמק היו כה תלולים ומשופעים בעצים, שהוא התקשה למצוא קרקע מתאימה לנחיתה. בעודו מסתובב סחור סחור הוא הבחין לפתע במשהו מוזר ביותר. במעלה אחד ההרים, בגובה של כ-2,000 מטר, בין עצי המחט והצמחייה הסבוכה, הייתה קרחת יער חבויה היטב בין עצי אשוח וארזית, אך היא לא הייתה רגילה – היא נראתה כמו גינת ירק שנעשתה בידי אדם, מפולחת בתלמים ארוכים וכהים. הטייס היה המום, מכיוון שהגינה המבודדת שראה הייתה מרוחקת יותר מ-240 ק"מ מהישוב הקרוב ביותר, ולא היה שום תיעוד רשמי של השלטונות על אנשים החיים שם.

לבסוף הצליח הטייס להנחית את המסוק עמוק בתוך העמק, במרחק של 16 ק"מ מהגינה, וצוות של ארבעה גיאולוגים יצאו לבדוק את המקום מקרוב. ככל שטיפסו במעלה ההר והתקרבו ליעד, הם גילו עוד ועוד סימנים של פעילות אנושית: שביל מחוספס, מטה ארוך מונח לצד השביל, בול עץ מונח לרוחב נחל, ולבסוף סככה קטנה מלאה במכלים עשויים מקליפת עץ השַדָר (birch), מלאים בתפוחי אדמה מיובשים חתוכים. ליד הנחל עמדה בקתה שנראתה ישנה מאוד, מושחרת משנים ארוכות ומגשמים, מוקפת מכל צדדיה בערמות של שיירים שהאזור סיפק בנדיבות: קליפות עצים, מוטות עץ, קרשים. "לולא היה שם חלון בגודל כמו כיס בתרמיל שלי, קשה היה להאמין שבני אדם חיים שם", כתבה ראש צוות החוקרים, גלינה פיסמנסקיה (Pismenskaya)[1].

תמונה: מגזין אפוק

שתפו: