"כל עוד המשפחה והמיתוס של המשפחה והמיתוס של האימהות והאינסטינקט האימהי לא יושמדו, נשים ימשיכו להיות מדוכאות" – סימון דה בובואר, מהוגות הגל השני של הפמיניזם

איל לוינטר | 12 בספטמבר 2021 | חברה והיסטוריה | 28 דק׳

משפחות חזקות יוצרות חברה טובה. אז מדוע הפמיניזם הרדיקלי מנסה לשנות אותן?

המשפחה היא אבן היסוד של כל התרבויות האנושיות. הדבק שהחזיק את החברה יחד במשך דורות ושימש כמצע שעליו הועברו ערכים וגודלו דורות שלמים. על כך אין כמעט עוררין, אפילו בקרב אולטרה-ליברלים כמו ברק אובמה שאמר: "מכל הסלעים שעליהם אנחנו בונים את חיינו... משפחה היא [הסלע] החשוב ביותר", בנאום שנשא לכבוד יום האב ב-2008, חצי שנה לפני שנבחר לנשיא.

"אנחנו מכירים את הסטטיסטיקה – לילדים שגדלו בלי אבא יש סיכוי הגבוה פי חמישה לחיות בעוני ולבצע פשע; פי תשעה לנשור מבית הספר ופי 20 לסיים בבית כלא", אמר אובמה. "קיים סיכוי גבוה יותר שיהיו להם בעיות התנהגות, או שיברחו מהבית, או שייהפכו בעצמם להורים [כבר] בגיל העשרה. ויסודות החברה שלנו חלשים יותר בגלל זה. [...] אם נהיה הוגנים עם עצמנו, נודה שיותר מדי אבות חסרים – חסרים ביותר מדי חיים וביותר מדי בתים".

אובמה תמך במוסד המשפחה ובאותה נשימה הצביע בדבריו על מגמה ברורה, לא רק בחברה האמריקנית אלא בחברה המערבית כולה: התפוררותו המתמדת של מוסד המשפחה המסורתי. בעולם המערבי בכללותו שיעור הגירושים נמצא בנסיקה, ושיעור הנישואים נמצא בירידה תלולה. אם ב-1960 72 אחוז מהבוגרים (גיל 18 ומעלה) בארה"ב היו נשואים, היום רק כ-50 אחוז נשואים, לפי מכון הסקרים פיו. ונוסף לכך, אחד מכל ארבעה זוגות בארה"ב החי עם ילד אינו נשוי. מגמה דומה מופיעה באירופה – מאז 1965 שיעור הנישואים צנח בכ-50 אחוז.