סיפור השבי של מקסים הרקין הוא עדות מצמררת על רעב, עינויים ופחד — אבל גם על אמונה, חברות והבחירה שלא להיכנע לשנאה
דינה גורדון | 12 ביולי 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
בעומק שלושים מטר, האור לא כבה
בבוקר ה-7 באוקטובר נמלט מקסים הרקין ממתחם הנובה יחד עם עוד אלפים שחיפשו דרך מילוט. בין מטחי הטילים, היריות, הזעקות לעזרה וגופות הנרצחים הפזורות בשטח, מצא את עצמו הרקין עומד מול מחבל שכיוון קלצ'ניקוב לראשו ממרחק של חצי מטר. בנס שקשה להסבירו, המחבל החטיא והקליע פגע רק באוזנו. בדומה לרגע הזה, ספרו של הרקין רצוף אירועים שנראים כאילו יד נעלמה ליוותה אותם.
במשך קרוב לשנתיים הוחזק הרקין במנהרה בעומק של כשלושים מטר, לצד שגב כלפון, יוסף חיים אוחנה, בר קופרשטיין, אלקנה בוחבוט ואוהד בן עמי. בחושך מוחלט, בתוך לחות מחניקה, ריח גופרית וסירחון של הפרשות גוף, הם נאבקו מדי יום על הישרדות ושמירה על צלם אנוש. לצד התיאורים המצמררים של הרעבה שיטתית, מכות רצח, עינויים והשפלות, שוזר הרקין פרטים מחייו שנדמה כאילו הכינו אותו למבחן הקשה שידע.
כנער באוקראינה למד בפנימייה צבאית שחינכה למשמעת נוקשה. שם למד לעבוד בצוות, להישען על אחריות ועזרה הדדית ולהבין שאין מקום לרחמים עצמיים. מסבו, מתאגרף רוסי מפורסם, למד כי "החוכמה היא לא כמה חזק אתה מכה, אלא כמה חזק אתה יכול לספוג ולהמשיך לעמוד". מאימו ספג את העיקרון שלעולם אינו מוותר לעצמו, שגם מול מציאות קשה חייבים לחפש משמעות.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
מקסים הרקין, "יוצא לאור", כנרת זמורה-דביר, מאי 2026
