כניסה
הרשמה לניוזלטר

שרית אופק מבקשת להשיב למוות שפה אנושית – לא של פרוטוקול, אלא של נוכחות, מגע ומילים פשוטות

דינה גורדון | 9 במרץ 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

ברגע שאין עוד מה להציל

איך נפרדים מאדם שעומד למות? מה אומרים ליד המיטה כשכבר אין מה להבטיח, אין מה לתקן, ואין עוד מילים גדולות שיכולות להציל?

בעולם המסורתי, לרגע הזה הייתה שפה. המוות התרחש בבית, בתוך חיי המשפחה והקהילה; היו תפילות, מנהגים, מחוות, תפקידים ברורים. לא משום שהאימה הייתה קטנה יותר, אלא משום שהיו לה צורה ומסגרת. בעולם המודרני, לעומת זאת, המוות הועבר מן הבית אל המוסדות, מן המרחב המשותף אל המחלקה והפרוטוקול.

וכך, דווקא בעידן שיודע להאריך חיים ולטפל בכאב, אנחנו נותרים לא פעם חסרי שפה מול הסוף. על החלל הזה מבקש לענות, לפחות בחלקו, ספרה של שרית אופק, עובדת סוציאלית המלווה חולים סופניים ובני משפחותיהם, ושואלת איך אפשר ללוות אדם אל מותו בלי לברוח מן המעמד.

שרית אופק, "למות", התחנה, מרץ 2026

שרית אופק, "למות", התחנה, מרץ 2026

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
אריאל שנבל, "יום השישי", כנרת-זמורה, מארס 2026
המחיר הכבד של תיקון העבר 

נדב רט

שמואל רוזנר, "בעניין החרדים...", התחנה, מארס 2026
בין הסתגרות להשתלבות: האתגר החרדי והעתיד הישראלי

נדב רט

הלגרד האוג, "אול רייט גוד נייט", מגרמנית: טלי קונס, הוצאת ספריית רות, ינואר 2026
החיים בצל היעלמות

גלית דהן קרליבך

גיא פרל, רן ברקאי, "מדוע לא היו להן פנים", הוצאת אדרא, נובמבר 2025
מערת האדם הקדמון – חלון אל התודעה?

דינה גורדון

פנחס גולדשמידט, "זיכרונות ממוסקבה", הוצאת ידיעות ספרים, ינואר 2026
המאבק השקט על תחיית יהדות רוסיה

חיים אבייב

אופיר טושה גפלה, "במחילה מכבודה של אשת המערות", הוצאת כתר, מאי 2025
המרד השקט של האיש שרצה רק לקרוא

מאיה מזרחי

שתפו: