הגבורה שלא הצילה – אבל העניקה משמעות

באחת הסצנות החשובות ביותר בספרו "לחפש בן אדם", מחזיר אותנו העיתונאי מתי פרידמן אל פגישה שנערכה בארץ ישראל בין קבוצת צנחנים לבין צמרת ההנהגה הציונית, ובה דוד בן-גוריון. על פניו, זהו רגע של תכנון ושליחות: צעירים מן היישוב עומדים לצאת לאירופה הבוערת, אל מעבר לקווי האויב, כדי לסייע ליהודים הנתונים תחת הכיבוש הנאצי. אך כפי שפרידמן מתאר זאת, מאחורי המילים הגדולות מסתתרת מבוכה עמוקה.

למנהיגים אין תוכנית מעשית של ממש. כל אחד מהם מעלה רעיון אחר על מה יוכלו הצנחנים לעשות כשיגיעו לאירופה: לארגן מחתרות, להציל יהודים, ליצור קשרים ולעורר תקווה. הפער בין גודל האסון לבין דלות האפשרויות המעשיות נחשף במלוא חריפותו.