כניסה
הרשמה לניוזלטר

שרית אופק מבקשת להשיב למוות שפה אנושית – לא של פרוטוקול, אלא של נוכחות, מגע ומילים פשוטות

דינה גורדון | 9 במרץ 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

ברגע שאין עוד מה להציל

איך נפרדים מאדם שעומד למות? מה אומרים ליד המיטה כשכבר אין מה להבטיח, אין מה לתקן, ואין עוד מילים גדולות שיכולות להציל?

בעולם המסורתי, לרגע הזה הייתה שפה. המוות התרחש בבית, בתוך חיי המשפחה והקהילה; היו תפילות, מנהגים, מחוות, תפקידים ברורים. לא משום שהאימה הייתה קטנה יותר, אלא משום שהיו לה צורה ומסגרת. בעולם המודרני, לעומת זאת, המוות הועבר מן הבית אל המוסדות, מן המרחב המשותף אל המחלקה והפרוטוקול.

וכך, דווקא בעידן שיודע להאריך חיים ולטפל בכאב, אנחנו נותרים לא פעם חסרי שפה מול הסוף. על החלל הזה מבקש לענות, לפחות בחלקו, ספרה של שרית אופק, עובדת סוציאלית המלווה חולים סופניים ובני משפחותיהם, ושואלת איך אפשר ללוות אדם אל מותו בלי לברוח מן המעמד.

שרית אופק, "למות", התחנה, מרץ 2026

שרית אופק, "למות", התחנה, מרץ 2026

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
מג ג'וזפסון, "אתה כועס עליי?", הוצאת כתר, ספטמבר 2026
כשלהיות בסדר עם כולם בא על חשבוננו 

חיים אבייב

תמרה טילמן, "סרנדיפיטי ושלושת נסיכי סרנדיפ", הוצאה עצמית, ספטמבר 2026
בעקבות הגמל: ההיסטוריה המפתיעה של המקריות

מאיה מזרחי

ד"ר מרי-פרנסס או'קונור, "המוח המתאבל", הוצאת תכלת, יולי 2026
למה אנחנו מחכים למי שלא יחזור?

עידו פוקס

ירון בוסקילה, "הם מורתעים! ביום שבו נפרצה הקונספציה", מדיה 10
העיקר לא להביך את הרמטכ"ל

מאיה מזרחי

ברונו פרייזנדרפר, 12 משפטים ששינו את העולם, מגרמנית: עירד בן יצחק, הוצאת עם עובד, 2026
הפילוסופיה חוזרת לרחוב

גלית דהן קרליבך

מיכל זמורה, גדולה מסך חלקיי, ידיעות ספרים, ספטמבר 2026
"מה עוד אני יכולה לתת אחרי שכבר נתתי הכול"

חיים אבייב

שתפו: