בין מקומות לזמנים, אהוד בנאי ממשיך לחלום

מאיה מזרחי | 7 בינואר 2025 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

המיסטיקה הזאת של היקום

יש שיאמרו שהספר החדש של אהוד בנאי מדבר בראש ובראשונה למעריציו – אלו המתחברים לאותו "בלוז כנעני" שמקרב מנגינות רחוקות אל הלב. עבורי, החיבור לבנאי לא התחיל מהמוסיקה. הוא נולד דווקא בספר "זוכר כמעט הכול", שנקלע לידי במקרה אי שם בשנת 2001, כששירתי בצבא. אני זוכרת את עצמי קוראת בו, ממש כמו בסצנה שנדמה כי לקוחה ישירות מתוך סיפוריו של בנאי – בצבא, באוהל, באמצע המדבר. הספר ליווה אותי גם במסעותיי בחו"ל וגם ברגעי השיבה הביתה לישראל.

הטקסטים של בנאי אינם מתיימרים להיות ספרות גבוהה. ערכם טמון באותנטיות, ברגישות, וברוח הנדודים שנושבת בין השורות. המסעות שהוא מתאר אינם מסתכמים בתנועה פיזית בין ערים וארצות, אלא מהווים גם מסעות פנימיים – בין זמנים, אנשים ותחושות. אלה הם מסעות שמתקיימים לעיתים בו-זמנית, לעיתים מחוץ למגבלות הזמן והמקום, ולעיתים נעים בגבול הדק שבין מציאות לחלום.

הסיפור הפותח את הספר החדש מזקק את הרוח הבנאית ועושה זאת באלגנטיות מעוררת ציפייה להמשך. הוא מתחיל בחלום: בנאי יושב במכונית לצד אביו, וברקע מתנגן שיר ישן של עליזה עזיקרי, "עת יעלה ירח", בלחן פרסי. "הבטתי מבעד לחלון", כותב בנאי, "כביש צר, פה ושם בתי כפר קטנים, חצרות, פנסי רחוב, שדרת ברושים, חורשות אורנים. הכביש התרומם אל גבעה והייתה לי הרגשה שהלכנו לאיבוד, לא רק במקום, אלא גם בזמן. הנוף נראה כמו ארץ ישראל של פעם, בסוף שנות החמישים או תחילת השישים, כמו ציור בספר מולדת. אמרתי: 'אבא, אתה לא חושב שכדאי שנפעיל ג'י-פי-אס?'. הוא הניד את ראשו בשלילה, והמשיך לנהוג בשתיקה בשעת לילה מאוחרת בתוך נוף ילדות".