כאשר הדעת לא סובלת את האמת

רודולף ורבה ברח בפעם הראשונה בחייו בגיל 17. במארס 1942 הוא קרע את הטלאי הצהוב שהיה תפור על מעילו, ועזב את ביתו בעירה טופולצ'ני שבסלובקיה כשבכיסו חמישה דולרים שאימו נתנה לו. הוא תכנן לעבור את הגבול הסלובקי להונגריה ומשם לאנגליה, אך נתפס ונשלח למחנה הריכוז נובקי בסלובקיה. הוא ברח מנובקי ושוב נתפס ונשלח למחנה הריכוז מיידנק בפולין, ומשם למחנה ההשמדה באושוויץ. הזוועות שראה באושוויץ, עבודת הפרך, הרעב והכפור לא הפילו את רוחו. עם תעוזה ונחישות בלתי מתפשרת הוא החליט שגם הפעם הוא חייב לברוח.

ורבה הצליח לממש את תוכניתו הנועזת רק אחרי כשנתיים. לאורך השנתיים האלו רק הדחף להציל את עצמו, לבש תחושה של שליחות: חובה מוסרית לספר לעולם מה קורה באושוויץ. עם תערובת של להט נעורים ונאיביות, היה לו ביטחון מוחלט שברגע שמדינות בעלות הברית ישמעו את האמת, הן יפציצו את מסילות הרכבות ואת תאי הגזים ויחבלו בתוכנית ההשמדה הנאצית.