תמונה למחשבה: "כשהברבורים מבינים שהם חייבים למות, הם שרים במתיקות יותר מתמיד"

מאז המתקפה של ה-7 באוקטובר קיבלו אלפי ישראלים את בשורת האיוב, ורבים אחרים נכנסו לאבל לאומי. הצורך להתאבל הוא צורך אנושי חזק הקשור בצורך להוקיר את האנשים שחייהם נגדעו ברגע, ולבכות על תחושת האובדן הגדול שאנו חווים. המוות של אהובינו, שמגיע מבלי שהתכוננו אליו, מותיר אותנו המומים וריקים מרגש, פעמים רבות בתחושה של חוסר הוגנות וייאוש.

"איש מעולם לא אמר לי שאבל מרגיש כל כך כמו פחד", כתב הסופר והפילוסוף ק.ס לואיס בספרו "צער שנצפה" (A Grief Observed) מ-1961. "אני לא מפחד, אבל התחושה היא כמו לפחד. זה אותו רפרוף בבטן, אותו חוסר שקט, אותו פיהוק. אני ממשיך לבלוע. בפעמים אחרות זה מרגיש כמו להיות קצת שיכור, או מבולבל. יש מעין שמיכה בלתי נראית בין העולם לביני. קשה לי לקלוט את מה שמישהו אומר. או אולי, קשה לי להפנים את מה שמישהו אומר. זה כל כך לא מעניין. ובכל זאת אני רוצה שהאחרים יעסקו בי. אני מפחד מהרגעים שבהם הבית ריק...