החנות שלו ישבה במרכז אחת החצרות שמרכיבות את המרכז המסחרי הישן של קרית שמונה. חצרות שהוזנחו כל כך עד שהפכו למגרשי חניה או להרים של זבל. היה ברור לתושבי השכונה, לעובדים במקום, למועצת העיר ואפילו לו שישב בחנות, שחייבים לחדש את המקום, לנטוע עצים, להוסיף משחקים לילדים ולרצף את הקרקע. אבל למרות הלכלוך, החנות שלו לאביזרי רכב שגשגה, והחצר שהפכה לחניה התאימה לו, כך יכלו המכוניות להגיע ישירות לחנות שהפכה למין מוסך.

בקריית שמונה נוצר ארגון אזרחים למען המרכז המסחרי, ששנתיים אחר כך הפך למפלגה שרצה נגד ראש העיר שנתפס על שחיתות. זה נוצר מהשאררט

 אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה לכך שאותו בעל עסק הביע את התנגדותו כאשר העירייה הזמינה את האדריכלים עירית סולסי ודרור גרשון לבצע התחדשות עירונית במקום. כמה שנים קודם לכן לקחו את אחת החצרות הראשונות שנבנו במקום והפכו אותה למרוצפת. על ידי תכנון לקוי והרבה מאוד כסף שהשקיע משרד התיירות נהפך המקום ליותר מת משהיה אי פעם.

״הוא בא ואומר: תראי, זה מקום מת״, מספרת האדריכלית עירית סולסי בראיון לאפוק טיימס. ״הוא מדבר מניסיון. לכן, אם הייתי מפילה עליו תוכנית כלשהי שתהפוך את המרכז הזה למשהו אחר, תוכנית שחשבתי עליה כשישבתי במשרד שלי בתל אביב, אין סיבה שלא יגיד לי ‘תלכי מכאן׳. למה? כי לא שיתפו והתייעצו איתו, הוא היה שם הרבה לפניי והוא מקריית שמונה ואני לא, והוא מודאג שאף אחד לא יקנה אצלו אם המכוניות לא יוכלו להתקרב לחנות. יש לו עוד הרבה סיבות מוצדקות אחרות״.

רק בתחילת שנות ה-2000 החלו להבין בישראל שכשרוצים להוציא לפועל פרויקט מוצלח של התחדשות עירונית, כדאי לשאול את הציבור מה הוא חושב. אך כל השיטות השונות שהובאו מחו״ל כללו אדריכלים שנפגשים עם כמה נציגים מהשכונה בערב אחד, שומעים את הבעיות והאתגרים איתם הם מתמודדים, וממשיכים הלאה לתכנון. סולסי וגרשון לא הסתפקו בשיטות האלו בטענה שהתהליך הזה הוא סוג של שימוע או הצגה שטחית, ואינו משתף מספיק את הציבור.

לאחר שנים של חיפושים גילו השותפים שיטה פופולרית בארה״ב לשיתוף הציבור בהליכי תכנון הנקראת ״שאררט״ (Charrette), והתחילו ליישם אותה החל מ-2006 בערים בישראל: היא פשוטה ויעילה אך בעיקר משפרת משמעותית את חייהם של חברי הקהילה בה היא מתערבת, לא רק על ידי טיפול בשכונה, אלא גם באמצעות ״טיפול״ בלבבות האנשים.

למה בסופו של דבר הובילה השיטה בקרית שמונה?

״בקריית שמונה נוצר ארגון אזרחים למען המרכז המסחרי, ששנתיים אחר כך הפך למפלגה שרצה נגד ראש העיר שנתפס על שחיתות. זה נוצר מהשאררט״.

תהליך בו כולם לומדים

סולסי וגרשון גילו לראשונה את כוחו של השאררט כשאירגנו כנס ראשון להתחדשות עירונית בבאר שבע והזמינו אליו את תושבי השכונות הוותיקות א׳, ב׳ ו-ג׳. למקום הגיעו אדריכלים ישראלים שהיה להם ניסיון קודם בפרויקטים של התחדשות עירונית, לצד אורחים מארה״ב שבאו להדגים את ״שאררט״…

״עשינו סדנאות עבודה עם הציבור ולא ידענו לאן אנחנו הולכים״, מספרת סולסי, ״באו די הרבה תושבים וחילקנו אותם לקבוצות לפי שכונות. שתי קבוצות היו עם האדריכלים הישראליים שהיה להם ניסיון קטן בשיתוף הציבור. ושתי קבוצות אחרות עם האמריקנים.

קיים חוסר אמון נוראי בין התושבים לעירייה. ביום הראשון של השאררט וגם ביום השני יש המון מתחים. המון כעסים אחד על השני וכולם צודקים. אבל ביום השלישי פתאום משהו קורה

״הדבר המדהים היה שלאט לאט תושבים שלא ידעו אנגלית, עברו מהקבוצות של המנחים הישראלים למנחים האמריקנים. הם פשוט הבינו את המנחים האמריקנים הרבה יותר טוב, למרות האנגלית. הם גם הרגישו שמשתפים אותם באמת. הם הבינו שדעתם חשובה ולעומת זאת בקבוצות של הישראלים הלכו מכות פיזית, היו ממש צעקות ומריבות״.

האדריכלים הבינו שהם צריכים ללמוד מהאמריקנים. בערך שנה אחרי כן הם נסעו ללמוד את השיטה בארה״ב. ״מאז שחזרנו הספקנו לעשות כבר 13 או 14 שאררטים״, אומרת סולסי.

אז מה זה שאררט?

״בכל העולם ניסו שיטות שונות שמשתפות את הציבור. בקנדה הגיעו למצב קיצוני שבו נתנו לאנשים לשרטט את מה שהם רוצים בשכונה. אחרי 20 שנה של כל מיני תהליכים של שיתוף הציבור הגו את השאררט, שבו משתתף צוות מקצועי שלומד את השטח שרוצים לשפר בעיר. הצוות גם לומד את האוכלוסייה, ומברר מי הם בעלי העניין. מלבד האדריכלים הצוות כולל גם אדריכל נוף, שמאים, הרבה פעמים גם כלכלנים, אנשים שנוגעים לאיכות הסביבה, איכות אוויר, תנועה ותחבורה שכוללת הליכה, תחבורה ציבורית ותנועת מכוניות. לפעמים גם יועצים עסקיים, יועצים חברתיים ועוד. כל אחד מהם לומד את האזור לפי תחום הידע שלו.

״למשל, השמאי לומד את העלויות בשכונה ובסביבתה. יועצי הפרוגרמה לומדים האם יש מספיק שטחים ציבוריים, האם יש מספיק מבני ציבור. האם התושבים מקבלים שירותים, האם השירותים שהם מקבלים מתאימים להם או מתאימים יותר לאנשים שמגיעים משכונות אחרות. יועץ התחבורה בודק שהרחובות לא רחבים מידי.

כשעשינו תוכנית באופקים, התברר שהרחובות הם לא רחובות אלא כבישים, ושאפשר לנסוע רק במכוניות כי כמעט ואין תחבורה ציבורית בכבישים האלו. למרות זאת רוב האנשים בעיר הזאת הם הולכי רגל. כשמסתכלים מהו אחוז המשפחות הממונעות בעיר מגלים רמת מינוע של בערך 30 אחוז.

״במקום אחר כמו בת ים, כשעושים בדיקה לאן התחבורה הציבורית נוסעת וכמה זמן לוקח לה להגיע ובאילו שעות, מגלים שבמרכז העיר יש המון תחבורה ציבורית. אבל כשבודקים לאן האוטובוסים נוסעים – כולם נוסעים לצפון תל אביב ולאוניברסיטה, אף על פי שרוב האנשים שגרים בשכונת ותיקים במרכז העיר עובדים בראשון לציון.

״היועץ החברתי בודק מה המצב החברתי של השכונה, איזו אוכלוסייה הייתה יכולה להגיע למקום הזה אבל אין לה פתרונות, למשל שאין מספיק דירות בגודל שמתאים למשפחות, או דירות עם מעלית. הנושאים החברתיים חשובים מאוד.

״אחרי שכולם מוסיפים מהידע שלהם אנחנו עושים ערב הכנה אחד לציבור ומסבירים להם לאיזה סוג תהליך אנחנו הולכים, מביאים להם דוגמאות ואומרים מתי נפגשים״.

מי זה הציבור?

״כולם מוזמנים. אנחנו דואגים שזה יופיע באתר העירייה, בלוחות מודעות, דואגים שישלחו לכל אחד את ההזמנה בתיבת הדואר, שישימו מודעות בחנויות של המרכז המסחרי ובקופת החולים. אנחנו מכינים מודעות גם לבני נוער. בקיצור, אנחנו שמים בכל המקומות שרק אפשר ומספיק זמן מראש״.

סולסי מגיעה עם כל הצוות וכל הציוד וביום הראשון הם בונים את המשרד שישמש להם לעבודה בתוך השכונה או בסמיכות לשכונה בימים הקרובים. התהליך כולו אורך ארבעה עד חמישה ימים אינטנסיביים. ״כאמור, בערב המפגש הראשון אנחנו באים לשמוע את הציבור, הם מתחלקים לקבוצות ואומרים מה הם רוצים או חולמים עליו, ומאידך מהן הבעיות והאתגרים של השכונה או של העיר בכלל.

״ביום השני בשמונה וחצי בבוקר אנחנו יושבים במשרד עם הרשות שמזמינה אותנו ועם היזמים, ומנתחים את מה שנאמר לנו, עוברים מילה מילה פחות או יותר, ובמהלך היום הצוות עובד ביחד ומגבש אלטרנטיבות. באותו יום בערב הציבור מוזמן שוב, לראות מה עשינו ביום הראשון. אנחנו מציגים להם חמש אלטרנטיבות. כיוון שהאלטרנטיבות כבר מתחילות להיות בשרטוטים, אנחנו תמיד מביאים אדריכל שיודע לעשות פרספקטיבות ידניות מהירות קטנות כאלו כדי שאנשים יוכלו להבין למה הכוונה. ואז לאנשים יש כמה הזדמנויות להביע את דעתם״.

התושבים תמיד יודעים מה טוב בשבילם?

״לא, כמו שאני לא תמיד יודעת מה טוב בשבילם גם כן. זה תהליך בו כולנו לומדים. הם הרבה פעמים באים ישר עם פתרונות אבל אנחנו נוטים להגיד להם ‘בואו תגידו לנו מה הבעיה, אנחנו נציע לכם אפשרויות. זה התפקיד שלנו׳. ואז כשאנחנו מביאים להם כל מיני פתרונות, הם פתאום המומים מכך שיש פתרונות רבים יותר. באופן טבעי, משום מה יש לנו נטייה לחשוב שכנראה מה שאני חושב כולם חושבים. ‘הרחוב הזה רחב מידי, אני בטוח שכולם יגידו לך את זה׳ – זה משפט שאתה שומע שוב ושוב. והאמת שזה לא נכון.

״כאן פתאום אתה שומע שיחה. פתאום נוספים עוד הרבה רבדים שהאנשים לא חשבו עליהם. הרבה פעמים אנשים שיותר מודעים ויותר מעורבים חושבים שיש להם פתרון. אף על פי שלפעמים הם מציעים פתרונות שלא הייתי חושבת עליהם״.

האדריכלים סוגרים את הערב בדרך כלל בסביבות תשע וחצי עשר, ובבוקר למחרת הם שוב נפגשים עם הצוות. הם עוברים על מה שאמרו כולם ועל האלטרנטיבות, ומתחילים לעבוד כדי לשכלל את האלטרנטיבות. ״כך אנחנו עוברים יום אחרי יום. בערב האחרון מתגבשת אלטרנטיבה אחת טובה ומוסכמת״.

אתם נתקלים במקרים רבים שבהם לתושבים יש ניסיון רע עם דברים שנעשו בעבר או עם העירייה?

״כל הזמן. קיים חוסר אמון נוראי בין התושבים לעירייה. ביום הראשון של השאררט וגם ביום השני יש המון מתחים. המון כעסים אחד על השני וכולם צודקים. אבל ביום השלישי פתאום משהו קורה. הם מבינים שהעירייה משלמת לנו כסף והביאה אותנו. יש להם רצון לעשות משהו חזק והתושבים מבינים שאנחנו בעדם. בערב השלישי נוצר מהפך בתגובה. הצעקנים תמיד נשארים צעקנים אבל פתאום הם צעקניים בעד התהליך והפרויקט ורוצים לעשות אותם טוב יותר״.

אז אתם לא רק אדריכלים אלא גם עושים סוג של שלום בית.

״זה סוג של גישור. אמרו לנו ששיטה כזאת ששואלת את הציבור לא תתאים לישראלים. אני חושבת שזה בדיוק להיפך, זה כמו כפפה ליד לישראלים. גם היכולת להביע דעה וגם בסופו של דבר, היכולת להיות ביחד בקהילה שאנחנו בנינו.

״לדוגמה, עשינו שאררט במתחם בשכונה ותיקה בבית שמש שנבנתה בשנות ה-60. היא הייתה במצב קשה מאוד עם 30 אחוז דירות עמידר, מצב סוציו אקונומי מאוד נמוך, ולא היו שם חיי קהילה. בעבר היו סיפורים גדולים על כל המשפחות המרוקאיות שחיו שם יחד עם הרומנים, סיפורים מאוד יפים אבל סיפורי עבר. לא היה שום דבר קהילתי שאיחד אותם, אבל בעקבות השאררט נוצר ועד מקומי שהמשכנו לתחזק. זאת הייתה הצלחה גדולה״.