מותחן דיסטופי המערער את האינטואיציה הפשוטה ודפוסי החשיבה המוכרים, מכריח לחשוב מחדש על נושאים של גורל, בחירה וסיבתיות
נדב רט | 12 באפריל 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
המחיר הכבד של תיקון העבר
נניח לרגע שאלה פשוטה לכאורה: האם היינו בוחרים לעצור את ה-7 באוקטובר אילו הייתה לנו אפשרות ממשית לעשות זאת? האינטואיציה משיבה מיד – כן, ללא היסוס. אך "יום השישי", ספר הביכורים של העיתונאי אריאל שנבל, מציע תשובה מורכבת יותר. לא כהצהרה או כאמירה פובלציסטית, אלא דרך סיפור המאלץ את הקורא לבחון עד כמה הוא באמת עומד מאחורי האינטואיציה הזו.
זהו ספר מתח אפקטיבי מאוד. כבר ברגעיו הראשונים הוא מייצר תנועה קדימה, כזו שקשה לעצור. במבחן הבסיסי של הז’אנר – היכולת לגרום לקורא לא להניח את הספר, גם על חשבון מטלות היום-יום. ניכרת כאן שליטה בקצב ובנייה מדודה של פרקים. אין זה מובן מאליו, ובוודאי לא בספר ראשון.
סיפור המסגרת פשוט במכוון: אלמנת מלחמה מדמיינת מה היה קורה אילו הייתה יכולה לחזור בזמן ולשנות את מהלך ההיסטוריה כדי להציל את בעלה. "אם באמת הייתי מצליחה לחזור בזמן ולהציל אותך... למתי הייתי חוזרת?", היא שואלת את עצמה. "ליום שבו נהרגת? מי בכלל היה נותן לי להיכנס לעזה ולשלוף אותך משם. ליום שבו התחתנו, משביעה אותך לא ללכת יותר למילואים? שנינו יודעים שהיית צוחק, מחבק אותי וממשיך ללכת בכל פעם שקוראים לך. השישה באוקטובר. יום לפני טבח שמחת תורה. לשם הייתי חוזרת. אם כבר להציל אותך, אולי הייתי מצליחה להציל את כל המדינה. כן, אילו רק יכולתי לחזור לשישה באוקטובר, היום האחרון שבו עוד חיינו כולנו בסרט שהתהפך עלינו בבוקר שלמחרת".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
אריאל שנבל, "יום השישי", כנרת-זמורה, מארס 2026
