מה גרם לצה"ל לשנות את האידיאולוגיה שלו לאורך השנים ואיך זה קשור למהפך השלטוני ב-1977

נדב רט | 7 בפברואר 2023 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

האג'נדות הרדיקליות שחדרו לצה"ל

ספרה החדש של העיתונאית והפובלציסטית נוה דרומי, שלשם הגילוי הנאות אציין כבר כעת שהייתי שותף בעריכתו, מטריד ומטלטל כאחד. כותרת המשנה שלו – "כך אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה"ל" פותחת לנו צוהר ראשון למה שמתחולל בפרקי הספר: תיאור ארוך ומפורט של תמורות משמעותיות שעבר צה"ל בשנים האחרונות, בלי פיקוח או דיון ציבורי מעמיק. העובדות בספר מבוססות על מחקר של מחברת הספר וארגון "עד כאן" הטוענים כי מה שהתרחש מתחת לרדאר שינה את פניו של צה"ל עד לבלי היכר.

נתחיל מההתחלה. דרומי טוענת כי עד לחילופי השלטון, בשנת 1977, צה"ל היה ממוקם עמוק בלב הקונצנזוס הישראלי. לא מלחמת ששת הימים ולא מלחמת יום הכיפורים שינו את העובדה הזו, אלא המהפך הפוליטי. דרומי מצטטת בספרה את דבריו של עמוס עוז ב"ניו יורק טיימס" לאחר המהפך, המבטאים היטב את הלך הרוח באותה תקופה: "תחת ממשלת בגין, יותר ויותר צעירים ישראלים מרגישים חסרי מנוחה ולא מרוצים מנקודת המבט שלהם במדינת לאום קטנה ומיליטנטית החמושה מכף רגל ועד ראש, מכוונת לרגשות תנ"כיים מעורפלים ומחויבת לפונדמנטליזם דתי מימי הביניים".

דרומי טוענת שזו הייתה יריית החץ שניבאה את הכיוון החדש: מגיבוי מלא לצה"ל בכל אשר יעשה, תוך שותפות עמוקה בהובלתו, ארגוני השמאל הישראלי הפכו את צה"ל לשדה לחימה פנים-ישראלי, תוך תקיפתו והחלשתו מעת לעת, ושימוש בו ככלי ל"חינוך מחדש" של צעירי ישראל. דרומי מדגישה כי הקמתם של רוב הארגונים החוץ פרלמנטריים שעסקו בתחום לא התרחשה אחרי שנת 1967, כפי שניתן היה אולי לצפות, אלא דווקא לאחר חילופי השלטון.