ספר חדש טוען שניתן לאחות את הקרע בין המחקר המדעי לבין הפרשנות הקלאסית של התורה
נדב רט | 9 בנובמבר 2022 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
הקשר בין אמונה לאמת היסטורית
ביקורת המקרא בדרך כלל מחלקת, ואולי אף יוצרת, את קו השבר שבין שני המחנות של לומדי התנ"ך. חובשי ספסלי הישיבות מתעלמים ממנה לחלוטין, ולומדים את פרשנות התורה הקלאסית תוך התעלמות מהררי המידע והמחקר שהתפרסם במאות השנים האחרונות. חוקרי התנ"ך באקדמיה, לעומת זאת, נוהגים לחקור את התנ"ך באופן קר, חיצוני ולפעמים אף תוך כדי הסתייגות מהטקסטים – ויוצרים פרשנות חדשה, רחוקה מאוד מזו המקובלת, ופעמים רבות גם מנוגדת לה ומכעיסה את לומדיה.
הרב והפרופ' יהושע ברמן מבקש בספרו "אני מאמין" לאחות את הקרע הזה. טענתו היא מהפכנית. לשיטתו, המוצגת בספר זה, לא רק שהשימוש בידע המדעי לא פוגע באמונה באמיתות סיפורי התורה אלא להפך – הוא מחזק אותה, מוסיף לה נופך היסטורי ומוסיף לאמינות סיפורי התורה. ברמן הוא בוגר מוסדות ישיבתיים ואקדמיים מפוארים – אוניברסיטת פרינסטון מחד גיסא, וישיבת הר עציון מאידך גיסא. כיום הוא חבר במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, ומפרסם מאמרים וספרים בתחומי האמונה הדתית תוך הישענות על מחקר עדכני.
היסוד המרכזי עליו נשענת שיטתו של ברמן הוא שיש לקרוא את התנ"ך בהקשר ההיסטורי בו הוא נכתב. את שיטתו הוא סומך על רבים מגדולי ישראל שכתבו בספריהם את היסוד הזה, ובראשם הרמב"ם שמסביר כי רבות ממצוות התורה ניתנו לעם ישראל כדי להרחיקו מעבודה זרה וליצור לו תחליף שיענה על הצורך הנפשי שמספקת עבודת האלילים. בכך הוא מסביר הן את מאות המצוות העוסקות בעבודת המקדש והקורבנות, והן מצוות רבות אחרות. התורה, לשיטתו, פונה הן לאותו דור בו ניתנה – מרחיקה אותו מעבודה זרה ומייצרת עבורו חלופה רוחנית, אך היא מתאימה גם לדורות שבאו אחר כך ואינה מאבדת את הרלוונטיות שלה. חז"ל וחכמי התורה שבע"פ ממשיכים לפרש אותה בכל דור תוך התאמת המסרים החינוכיים שלה גם לדורות.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
יהושע ברמן, "אני מאמין", הוצאת מגיד, 2022
