מדוע אמנות טהורה אינה מתיישבת עם משטר דיקטטורי

דינה גורדון | 9 ביוני 2022 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

מועדון השירה של השטאזי

בעיצומה של המלחמה הקרה, פעם בחודש, התאספו אנשי סגל בשטאזי (המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית), בהם קצינים בכירים, פקידי תעמולה וחיילים במשמר הגבול לפגישה חשובה. הפגישות שנערכו במשך שבע שנים, במתחם קדם צבאי בברלין תחת מעטה כבד של סודיות, לא דנו באסטרטגיות מלחמה אפשריות או בשיטות מתוחכמות של ריגול. במקום זאת הן עסקו באמנות השירה.

המשתתפים למדו בין השאר את סונטות האהבה המפורסמות של המשורר האיטלקי פרנצ'סקו פטרארקה (1374-1304), התאמנו בשיטות שונות של חריזה, למדו מקצבים ומשקלים בכתיבת שירה, ובהמשך כתבו בעצמם שירים בהסתמך על החומרים שלמדו.

אולי תשאלו מדוע משטרה אכזרית וברוטלית כמו השטאזי, ששמה נקשר בדיכוי של כל מחשבה חופשית, החליטה ללמד את חבריה דווקא אמנות נעלה כמו שירה? את התשובה המורכבת לכך מנסה לתת פיליפ אולטרמן בספרו על "הסדנה לכתיבה יצירתית שניסתה לנצח במלחמה הקרה".