ספרו החדש של עמית סגל אודות הפוליטיקה הישראלית מעורר מחשבה ומעלה תובנות עמוקות על אודות ההיסטוריה שלנו

נדב רט | 9 בספטמבר 2021 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

אין כמו סיפור טוב כדי להעביר את סיפורה המורכב של ישראל

"ב-12 בינואר 1981 סיים השייח' חמאד אבו רביע עוד יום עבודה במשכן. הוא גלגל במזנון הכנסת שיחה בערבית עם משה שחל. אחר כך עבר לקפה ידידותי בשולחן של שמעון פרס. בשמונה בערב עזב את המשכן בפיג'ו 500 ירקרקה אל מלון הולילנד. [...] כשהחנה את הרכב בכניסה למלון ניגשו אליו שני צעירים רעולי פנים. הם ירו בראשו מבעד לשמשה הקדמית, ונמלטו בג'יפ. לראשונה בישראל נרצח חבר כנסת. כעבור יומיים התגלתה זהות המתנקשים: בניו של מועדי (ג'בר מועדי, הבא בתור ברשימה לכנסת, שחיכה להחליף את אבו-רביע, נ"ר). בזמן שהבנים הובלו להארכת מעצר – האב הצהיר אמונים והתיישב במליאה על כסאו של הקורבן. צמרמורת חלפה בגוום של חברי הכנסת כשהח"כ הטרי נעמד יחד עם עמיתיו לדקת דומייה לזכרו של הקורבן".

האנקדוטה מסמרת השיער הזו, שלא הייתה ידועה לי עד לקריאת ספרו החדש של עמית סגל, הכתה אותי בתדהמה. אנחנו חיים בתודעה שהחיים הפוליטיים שלנו היום הזויים יותר מכל סרט. ספרו החדש של עמית סגל מלא באנקדוטות מכל שנות הפוליטיקה הישראלית המוכיחות שכך היה מאז ומתמיד, ושתקופתנו אינה מתייחדת בשיגעון מיוחד. השיגעון היה שם תמיד. היה ונותר.

נדמה לי כי ההפנמה של הנקודה הזו היא אחת מהחשובות בספרו של סגל, כי היא מאפשרת לנו פרספקטיבה קצת יותר רחבה על המאורעות הפוליטיים הסובבים אותנו. הפוליטיקה עוסקת בחומרים הנפיצים ביותר מהם בנויה כל טלנובלה משובחת: מלחמה ושלום, קנאה, תאווה וכבוד, כוח וכסף. והמציאות – היא בהחלט עלולה לעלות על כל דמיון, כך שכדאי תמיד להיות ערוכים למקרי קצה, ולהבין כי אין גבולות למציאות.