ליזה יצאה עם תום, בנה בן הארבע, לשחק בגינה ציבורית. תום חפר בארגז החול בור עמוק והלך לרגע לקחת צעצועים שיוכל להניח בתוכו. בזמן שתום הלך, הגיע פעוט אחר והתיישב בתוך הבור. כאשר תום חזר, התחילו שני הפעוטות לריב כאשר כל אחד מהם צועק בזעם: "הבור הזה שלי, זה שלי". שתי האימהות הגיעו במרוצה וכל אחת מהן צידדה בבנה. האחת אמרה: "זה שלו, כי הוא חפר את הבור". והשנייה טענה לעומתה: "אבל זו גינה ציבורית ששייכת לכולם".

אם נדמה לכם שוויכוחים כאלה של בעלות על בור או על נדנדה שננטשה אופייניים רק לפעוטות, מתברר שחיי היום-יום שלנו, המבוגרים, מלאים בקונפליקטים דומים, כפי שטוענים מייקל הלר וג'יימס זלצמן בספרם החדש. הלר, פרופ' למשפטים באוניברסיטת קולומביה שבארה"ב, וזלצמן פרופ' למשפטים באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, חוקרים את הנושא כבר כמה עשורים. שניהם נותנים למושג "קניין" משמעות רחבה הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב.

דוגמה אופיינית לקונפליקט כזה מתרחשת בטיסות. כך קרה באחת הטיסות של חברת התעופה "אמריקן איירליינס" כשלאחר ההמראה, נוסעת בשם ונדי ויליאמס דחפה לאחור את משענת כיסאה והתרווחה בנינוחות. האדם שישב מאחוריה ביקש ממנה להרים את משענת הכיסא משום שהיא מתחככת בברכיו. כאשר ויליאמס סירבה, הוא החל לתופף על המשענת שלה ללא הפסקה. ויליאמס צילמה אותו בפעולה, והעלתה את האירוע ליוטיוב שהפך מיד לוויראלי^[1]. למרבה ההפתעה האירוע עורר ויכוח סוער בקרב הצופים והתברר שהדעות נחלקו כמעט שווה בשווה בין התומכים בזכותה של ויליאמס להישען לאחור, ובין המצדדים בזכותו של האדם שמאחוריה להגן על ברכיו מפני משענת המושב שלה.

במקרה הזה "הקניין" שעליו שני הנוסעים התווכחו היה המרווח הצר שבין שני המושבים. האם הוא שייך לאדם שהמרווח נמצא מול המושב שלו, או לאדם שהמרווח נמצא מאחורי המושב שלו? התשובה לכך אינה חד משמעית טוענים מחברי הספר. כל אחד מהצדדים השתמש בנימוק שונה המגדיר בעלות על קניין. ויליאמס קנתה את המושב שהיה שלה באותה טיסה. למושב שלה היה מחובר כפתור שאִפשר לה להישען לאחור ולכן גם המרווח שמאחורי המושב היה שלה. ואילו האדם שמאחוריה טען שהמרווח היה שלו משום שהוא בעצם ישב בתוכו. במילים אחרות יש פה קונפליקט בין שני נימוקים שונים של בעלות על קניין. ולמעשה שני הנימוקים האלו לבעלות על קניין קיימים משחר ההיסטוריה, טוענים המחברים, וכך גם הקונפליקט ביניהם, כאשר כל צד בוחר את הנימוק שמתאים לו במצב המסוים.

לפעמים קונפליקטים של בעלות על קניין יכולים לגעת בתחומים שהם אף גדולים יותר וקריטיים לחיינו, טוענים המחברים, המביאים בעיקר דוגמאות מהחברה ומהתרבות האמריקנית. קונפליקטים אלו כוללים תחומים שנהוג לקשר לקניין כמו בעלות על אדמות או על משאבים שהולכים ומתמעטים כמו מתכות או עצים, אולם הם כוללים גם ניגודי אינטרסים בנוגע לזכויות יוצרים או לנתונים האישיים שלנו במרחב הדיגיטלי ורכישות דיגיטליות.

בסופו של דבר, המחברים טוענים שיש רק שישה נימוקים בסיסיים הקובעים בעלות על קניין: 1. זה שלי כי אני נמצא כאן (למשל האדם במטוס, או במקרה של חפץ שמונח על כיסא); 2. זה שלי כי זה מחובר לרכוש שלי (למשל הכפתור בכיסא של האישה במטוס); 3. הגעתי ראשון (למשל ההתיישבות באדמות במערב הפרוע בארה"ב); 4. עבדתי בשביל המוצר (למשל המצאת טכנולוגיה חדשה); 5. זה חלק מגופי (למשל הנתונים הגנטיים שלי); 6. זה שייך למשפחתי.

לטענת המחברים ככל שהחברה מורכבת יותר, כמו החברה המודרנית שלנו, והמשאבים הולכים ומתדלדלים, כך המאבק בין הנימוקים השונים שמציגים גופים שונים: ממשלתיים, עסקיים ופרטיים לבעלות על קניין, הולך וגובר. במאבק בין הנימוקים השונים, נראה שהמחברים נוטים לתמוך בתפיסות של שוויון וצדק חברתי, במחשבה שאלו יהיו הפתרונות לקונפליקטים מסוג זה.

אולם נראה שדווקא כאן הם מחמיצים את ההזדמנות להרהר על היתרונות הקשורים במצבים אפורים מסוג זה – האם באמת יש צורך בחוקים ובזכויות קניין בכל אינטראקציה אנושית שאנו נתקלים בה, גם אם היא נתפסת כשלילית? אולי אלו הן בכלל הזדמנויות שניתנו לנו כחברה כדי שנעבוד קצת יותר על הסובלנות שלנו ועל ההתחשבות שלנו באחרים. נוסע שמוותר על הנוחות שלו למען מישהו אחר או ילדים המשחקים יחד בארגז החול – זה עולם שנימוקים, כללים או צדק לא ישנו בו דבר, רק הלב.