ויקראם מאנשאראמאני, מרצה לניהול עסקים באוניברסיטת הרווארד, טוען כי עם התפוצצות הידע בעידן המודרני העברנו את ההחלטות החשובות בחיים למומחים, ובדרך איבדנו את האמונה בשיקול הדעת של עצמנו

דינה גורדון | 11 בנובמבר 2020 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

ביקורת ספר: איך איבדנו את האמונה בשיקול הדעת שלנו

אחד האתגרים הגדולים ביותר בחברה שלנו, שבולט עוד יותר בתקופת הקורונה, הוא חוסר היכולת שלנו להקיף את כל הידע הקיים ולהגיע למסקנות חכמות. אם בעבר היו "אנשי רנסנס" – בעלי ידע נרחב בכל תחומי החיים, עתירי ניסיון וחוכמה, הבקיאים בכמה שפות – בעידן המודרני אין אדם היכול להקיף את כל הידע הקיים, ואנשים מנסים למצוא אחיזה בתוך ים התוכן והדעות.

המצב הזה, טוען ויקראם מאנשאראמאני (Vikram Mansharamani), מרצה לניהול עסקים באוניברסיטת הרווארד, גורם לנו להימצא במצב מתמיד של חרדה. בספר חדש הוא מסביר כיצד זה גורם לנו לא להפסיק לתהות, בכל פעם מחדש, האם הפסדנו משהו בהחלטה שעשינו, והאם עשינו את הבחירה הנכונה. כדי להתמודד עם הדילמה, אנו פונים להתייעץ עם מומחים או להשתמש בטכנולוגיות שונות כמעט בכל תחום בחיים. אנו שואלים מומחים האם להשקיע כסף בתוכנית חיסכון או האם לקנות נכס מניב; מתייעצים איתם לגבי מהו הטיפול הרפואי הכי מתאים לכאבי גב; האם לתקן את המכונית או למכור אותה; כיצד להתנהג עם ילדים מתבגרים; מהו מסלול הנסיעה הקצר ביותר לתחנת הדלק הקרובה; איזה ג'ינס הכי מתאים למבנה הגוף ומהי הדיאטה הנכונה. שלא לדבר על החלטות שיש בהן עניין של חיים או מוות במישור האישי, או החלטות הרות גורל במישור המדיני והעולמי, כמו שינויי האקלים, מדיניות כלפי מהגרים וכמובן איך מתנהלים במצב של מגפה עולמית.

אין ספק כי בלי הידע שהמומחים מציגים לנו, לא הייתה לנו יכולת לקבל החלטה מושכלת. למאנשאראמאני אין בעיה עם פנייה רגילה למומחים, אלא בהסתמכות יתר עליהם המניבה תופעות לוואי, שהעיקרית שבהן היא שאנו הופכים להיות תלויים מדי בדעתם. אנחנו מתמכרים להחלטיות ולביטחון שהם מקרינים, ובדרך אנו מסירים מעצמנו אחריות, מאבדים את האמונה בשיקול הדעת שלנו וביכולת שלנו לחשוב באופן עצמאי.