איך מתמודדים עם מצוקות, קשיים וסבל שעוברים בחיים? ד"ר שרה לואיס הגיעה לדרמסאלה כדי ללמוד מהגולים הטיבטים איך הם עושים את זה וחזרה עם רשמים מעניינים

דינה גורדון | 15 באוקטובר 2020 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

ביקורת ספר: לב רחב ומחשבה ללא גבולות

העיר דרמסאלה בהודו משמשת מרכז לגולים מטיבט שברחו ממולדתם, לאחר שסין סיפחה את טיבט בשנות ה-50. ד"ר שרה לואיס, אנתרופולוגית ופסיכולוגית באוניברסיטת נארופה, ארה"ב, הגיעה לדרמסאלה לחקור כיצד הגולים הטיבטים מתמודדים עם המצוקות, הקשיים והסבל שעברו בטיבט, ובמסע המסוכן והמלא חתחתים עד שהגיעו לדרמסאלה.

במשך שנה שלמה היא חיה בקרב הגולים, ראתה את חיי היום-יום שלהם, הסתובבה בשווקים, בבתי הספר ובמנזרים והשתתפה בפגישות עם הדלאי למה. אבל כאשר ניסתה לשמוע מהגולים את סיפוריהם האישיים היא נתקלה בבעיה קשה: הם גילו חוסר עניין וחוסר רצון לספר לה. היא ידעה שהיו בהם אסירי מצפון שישבו בכלא בסין שנים רבות ועברו עינויים קשים כדי להכריח אותם לוותר על אמונתם בבודהיזם. הצעירים יותר, הגיעו לדרמסאלה כי רצו ללמוד על התרבות והשפה שלהם לאחר שהמשטר הסיני אסר על תושבי טיבט ללמוד ולדבר בשפה הטיבטית. היו גם אלו שהגיעו כדי לברוח מהעוני הקשה בטיבט. רוב רובם סבלו מרעב קשה, מקור וממחלות במסע הארוך להודו, שבמהלכו גם איבדו בני משפחה.

רק כאשר לואיס סיפרה להם על המחקר שלה והסבירה שסיפורי ההתמודדות שלהם יכולים לעזור לאחרים במצבים דומים, הם הסתקרנו ונאותו לספר בקצרה. הם הסבירו לה שבתרבות הטיבטית מאמינים שלדבר באריכות על הקשיים והסבל יכול להזיק לאדם ואפילו לגרום למחלות משום שזה עלול להתסיס ולקבע (Solidify) בגוף ובנפש רגשות שליליים כמו כעס, תרעומת, צער ועוד. הטיבטים רגילים להתאמן כבר מגיל צעיר שבמקום להתמקד בסיפור האישי שלהם, בזמנים של קשיים ומצוקות, עליהם לחשוב תמיד על אנשים אחרים שעברו סבל דומה, או אפילו סבל גדול יותר.