תשכחו מזה שהממשל האמריקני הבין את השיקולים המדעיים וההשלכות המעשיות כאשר החליט לפתח פצצת אטום. באופן דומה, גם היום מנהיגים מתקשים להבין את ההשלכות העצומות שיש לפיתוחים מדעיים על הדורות הבאים, טוען פרופ׳ ניל סאליבן שחקר לעומק את התנהלות הממשל מול המדענים שגייס לפיתוח הפצצה

דינה גורדון | 21 בפברואר 2017 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

ביקורת ספר: מי שולט בעתיד שלנו

באוגוסט 1939, קבוצה של פיזיקאים אמריקניים, ביניהם שניים שברחו מאימת גרמניה הנאצית, התכנסה לפגישת חירום. על הפרק: דיון באפשרות שלגרמניה יש יכולת, אמצעים ושאיפה עזה לפתח נשק להשמדה המונית המבוסס על ביקוע של אורניום, כלומר פצצת אטום.

בסיומה, אחרי חששות רבים שעלו, הוחלט לדווח על כך לנשיא ארה״ב דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט. כדי לתת תוקף לפנייתם, הם ביקשו מאיינשטיין לחתום על המכתב שניסחו, גם משום עמדתו כמדען בעל שם עולמי וגם בגלל הקשרים האישיים שכבר היו לו עם רוזוולט. המכתב נמסר באופן אישי לרוזוולט באוקטובר 1939, מספר שבועות לאחר פלישת גרמניה לפולין ותחילת מלחמת העולם השנייה. תגובת הנשיא למכתב הייתה: ״זה דורש פעולה״.

״אבל איזה סוג של פעולה? האם היא דחופה ובהולה? איזו עדיפות יש לתת לה לעומת אופציות אחרות? איך לתקצב אותה? מי ישתתף בפעולה הזאת? לכל השאלות האלה לאף אחד לא הייתה תשובה״, טוען ניל סאליבן בספרו החדש ״פצצת פרומתאוס״.