כניסה
הרשמה לניוזלטר

השחקנית יבגניה דודינה מאמינה בגורל מלמעלה ולא אוהבת ששואלים אותה על מזג האוויר

מאיה מזרחי | 21 בספטמבר 2017 | תרבות ואמנות | 2 דק׳

החיים מראים לנו שאנחנו מריונטות

לפני ארבע שנים נפגשנו ברחבה של קפה "הבימה", יבגניה דודינה הדליקה סיגריה נוספת ומדי פעם חייכה לעובדי התיאטרון שעברו באזור. "אני כל כך שמחה שאני לא צריכה לדבר איתך על כמה שאני מתגעגעת לשלג של רוסיה", היא אמרה לפתע, משפט שאני נזכרת בו, וצוחקת, בכל פעם שאני קוראת ראיון נוסף עם דודינה שבו היא נשאלת על מזג האוויר.

גם הכינוי "מלכת הקרח" הופיע לא פעם לצד שמה של דודינה בעיתונים. פעמים רבות השוו אותה לדמותה הכובשת והדרמטית של חנה רובינא. אך דווקא כשהחלה לדבר איתי ברגישות, בקולה העמוק והמחוספס, על חייה בתיאטרון ומחוץ לו, גיליתי שההיפך הוא הנכון. מה שהתפרש אז כ"מלכת הקרח" הוא אולי הדרך הישירה שלה להגיב לדברים.

על כל שאלה שהיא נשאלת, בין אם היא אוהבת לשמוע משהו או לא, בין אם היא מבינה או לא, זה משתקף מיד על פניה. גם בתיאטרון, מודה דודינה, אם היא לא נאמנה לחלוטין לדמות שהיא למדה לעומק, היא מרגישה פיזית לא טוב.

צילום: אדר יראון

צילום: אדר יראון

לאחרונה הופיעה דודינה בשני סרטים והיום היא מציגה בהצגה חדשה ב"הבימה" שלא משאירה ספק לגבי מעמדה בעולם התיאטרון הישראלי: "שלוש אחיות", לצידן של שתי דיוות אחרות, ליא קניג וגילה אלמגור.

דודינה התחילה עם המשחק בגיל 14. היא התאהבה בשחקן קולנוע רוסי והחליטה שהיא רוצה להיות שחקנית. "זאת הייתה התאהבות כזאת של צעירה", היא אמרה לי, "בדיעבד, זאת הייתה התאהבות בעולם המשחק". דודינה הצעירה יצאה מביתה שבבלרוס וניסתה להתקבל לאקדמיה למשחק במוסקבה. כשהתבגרה, התקבלה לתיאטרון מאייקובסקי, שם פגשה מורה בשם יבגני אריה, שהציע לה להצטרף אליו ולעלות ארצה עם קבוצת שחקנים, ולהקים תיאטרון חדש בתל אביב – תיאטרון גשר. יחד עם סשה דמידוב ושחקנים אחרים, הם החליטו להגשים חלום ציוני שנבנה ברובו סביב האהבה הענקית לתיאטרון.

תיאטרון גשר בנה את עצמו כתיאטרון איכותי, וכך גם היא כשחקנית החלה לבלוט יותר ויותר בעולם התיאטרון והקולנוע הישראלי. אחרי שנים ארוכות וכאב לב לא קטן, הוזמנה דודינה לשחק בהצגה ב'הבימה' ומאז נשארה שם. "אנחנו מריונטות", אמרה לי דודינה כשניסתה להסביר את המעבר. "אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו שולטים ואז החיים מראים לנו שוב שאנחנו בכל זאת מריונטות. כשאנחנו שוב שוכחים את זה, זה קורה פעם נוספת. החיים הם הדבר הכי בלתי צפוי שיש. אני מאמינה שאלוהים, או הגורל, רואה, מחליט ומסדר. 'המטריה' הבלתי נתפסת הזאת קיימת".

החיים מראים לנו שאנחנו מריונטות

השחקנית יבגניה דודינה מאמינה בגורל מלמעלה ולא אוהבת ששואלים אותה על מזג האוויר

מאיה מזרחי | 21 בספטמבר 2017 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

צילום: אדר יראון

לפני ארבע שנים נפגשנו ברחבה של קפה "הבימה", יבגניה דודינה הדליקה סיגריה נוספת ומדי פעם חייכה לעובדי התיאטרון שעברו באזור. "אני כל כך שמחה שאני לא צריכה לדבר איתך על כמה שאני מתגעגעת לשלג של רוסיה", היא אמרה לפתע, משפט שאני נזכרת בו, וצוחקת, בכל פעם שאני קוראת ראיון נוסף עם דודינה שבו היא נשאלת על מזג האוויר.

גם הכינוי "מלכת הקרח" הופיע לא פעם לצד שמה של דודינה בעיתונים. פעמים רבות השוו אותה לדמותה הכובשת והדרמטית של חנה רובינא. אך דווקא כשהחלה לדבר איתי ברגישות, בקולה העמוק והמחוספס, על חייה בתיאטרון ומחוץ לו, גיליתי שההיפך הוא הנכון. מה שהתפרש אז כ"מלכת הקרח" הוא אולי הדרך הישירה שלה להגיב לדברים.

על כל שאלה שהיא נשאלת, בין אם היא אוהבת לשמוע משהו או לא, בין אם היא מבינה או לא, זה משתקף מיד על פניה. גם בתיאטרון, מודה דודינה, אם היא לא נאמנה לחלוטין לדמות שהיא למדה לעומק, היא מרגישה פיזית לא טוב.

צילום: אדר יראון

צילום: אדר יראון

לאחרונה הופיעה דודינה בשני סרטים והיום היא מציגה בהצגה חדשה ב"הבימה" שלא משאירה ספק לגבי מעמדה בעולם התיאטרון הישראלי: "שלוש אחיות", לצידן של שתי דיוות אחרות, ליא קניג וגילה אלמגור.

דודינה התחילה עם המשחק בגיל 14. היא התאהבה בשחקן קולנוע רוסי והחליטה שהיא רוצה להיות שחקנית. "זאת הייתה התאהבות כזאת של צעירה", היא אמרה לי, "בדיעבד, זאת הייתה התאהבות בעולם המשחק". דודינה הצעירה יצאה מביתה שבבלרוס וניסתה להתקבל לאקדמיה למשחק במוסקבה. כשהתבגרה, התקבלה לתיאטרון מאייקובסקי, שם פגשה מורה בשם יבגני אריה, שהציע לה להצטרף אליו ולעלות ארצה עם קבוצת שחקנים, ולהקים תיאטרון חדש בתל אביב – תיאטרון גשר. יחד עם סשה דמידוב ושחקנים אחרים, הם החליטו להגשים חלום ציוני שנבנה ברובו סביב האהבה הענקית לתיאטרון.

תיאטרון גשר בנה את עצמו כתיאטרון איכותי, וכך גם היא כשחקנית החלה לבלוט יותר ויותר בעולם התיאטרון והקולנוע הישראלי. אחרי שנים ארוכות וכאב לב לא קטן, הוזמנה דודינה לשחק בהצגה ב'הבימה' ומאז נשארה שם. "אנחנו מריונטות", אמרה לי דודינה כשניסתה להסביר את המעבר. "אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו שולטים ואז החיים מראים לנו שוב שאנחנו בכל זאת מריונטות. כשאנחנו שוב שוכחים את זה, זה קורה פעם נוספת. החיים הם הדבר הכי בלתי צפוי שיש. אני מאמינה שאלוהים, או הגורל, רואה, מחליט ומסדר. 'המטריה' הבלתי נתפסת הזאת קיימת".

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
האם הצלחתנו נטועה בתרבות שבה גדלנו?

נדב רט

פרק המבוא של הספר "מאסטרים" שכתב אוהד טופור, מבקש להנכיח בכל עוצמתה את השאלה היהודית. היהודים מהווים פחות מרבע אחוז...

אנחנו לא חיות, וגם לא רובוטים

ד"ר משה רט

בניגוד לרושם שמעורר שמו, "מרד המכונות" אינו ספר מדע בדיוני בסגנון ספרי הרובוטים של אסימוב, ואף אינו מזהיר מפני תרחישי אימים בהם בינה...

מה עובר לכם בראש כשאתם חושבים על מיליונר?

נדב רט

מתי יודעים שספר הופך להיות מאופנה עונתית חולפת לקלאסיקה אמיתית? – כשהוא ממשיך להיות מתורגם ומופץ גם עשרות שנים לאחר שיצא...

שיעור בענווה מהאימפריה הרומית

גלית דהן קרליבך

ספרים רבים נכתבו על רומא העתיקה ונדמה ששום ספר איננו בחזקת "יותר מדי". מה יש בממלכה הזו שצמחה מעיר קטנה ולא עשירה במיוחד...

תמונה למחשבה: שני חוקים ובחירה אחת

אריק בס

פיטר פול רובנס נחשב לאחד מגדולי הציירים בתולדות האמנות המערבית. בציור זה הוא מתאר את דניאל, מצאצאי המלך דוד, שנלקח בצעירותו...

תמונה למחשבה: הומרוס ובעיית האב הנעדר

ווקר לרסון

כשחושבים על שירו ​​האפי של הומרוס "האודיסאה", שנכתב במאה השמינית לפנה"ס, חושבים בדרך כלל על מסע מלווה בקשיים, על מפלצות,...

מהי הדרך הנכונה להשתמש בכוח הרצון שלנו?

דינה גורדון

אין זו פעם ראשונה ששמו של הפסיכולוג ד"ר רוי באומייסטר מופיע במגזין, בראש ובראשונה בזכות ההבנות המרתקות שאליהן הוא מגיע. גם...

איראן תהפוך בקרוב למדינה גרעינית. מה אז?

נדב רט

את נושא ספרו החדש של ההיסטוריון ישי פרס היינו מצפים למצוא בספרים מסוגה אחרת לגמרי – דיסטופיות מפחידות מהסוג המנבא את חורבן...

שתפו: