כניסה
הרשמה לניוזלטר

השחקנית יבגניה דודינה מאמינה בגורל מלמעלה ולא אוהבת ששואלים אותה על מזג האוויר

מאיה מזרחי | 21 בספטמבר 2017 | תרבות ואמנות | 2 דק׳

החיים מראים לנו שאנחנו מריונטות

לפני ארבע שנים נפגשנו ברחבה של קפה "הבימה", יבגניה דודינה הדליקה סיגריה נוספת ומדי פעם חייכה לעובדי התיאטרון שעברו באזור. "אני כל כך שמחה שאני לא צריכה לדבר איתך על כמה שאני מתגעגעת לשלג של רוסיה", היא אמרה לפתע, משפט שאני נזכרת בו, וצוחקת, בכל פעם שאני קוראת ראיון נוסף עם דודינה שבו היא נשאלת על מזג האוויר.

גם הכינוי "מלכת הקרח" הופיע לא פעם לצד שמה של דודינה בעיתונים. פעמים רבות השוו אותה לדמותה הכובשת והדרמטית של חנה רובינא. אך דווקא כשהחלה לדבר איתי ברגישות, בקולה העמוק והמחוספס, על חייה בתיאטרון ומחוץ לו, גיליתי שההיפך הוא הנכון. מה שהתפרש אז כ"מלכת הקרח" הוא אולי הדרך הישירה שלה להגיב לדברים.

על כל שאלה שהיא נשאלת, בין אם היא אוהבת לשמוע משהו או לא, בין אם היא מבינה או לא, זה משתקף מיד על פניה. גם בתיאטרון, מודה דודינה, אם היא לא נאמנה לחלוטין לדמות שהיא למדה לעומק, היא מרגישה פיזית לא טוב.

צילום: אדר יראון

צילום: אדר יראון

לאחרונה הופיעה דודינה בשני סרטים והיום היא מציגה בהצגה חדשה ב"הבימה" שלא משאירה ספק לגבי מעמדה בעולם התיאטרון הישראלי: "שלוש אחיות", לצידן של שתי דיוות אחרות, ליא קניג וגילה אלמגור.

דודינה התחילה עם המשחק בגיל 14. היא התאהבה בשחקן קולנוע רוסי והחליטה שהיא רוצה להיות שחקנית. "זאת הייתה התאהבות כזאת של צעירה", היא אמרה לי, "בדיעבד, זאת הייתה התאהבות בעולם המשחק". דודינה הצעירה יצאה מביתה שבבלרוס וניסתה להתקבל לאקדמיה למשחק במוסקבה. כשהתבגרה, התקבלה לתיאטרון מאייקובסקי, שם פגשה מורה בשם יבגני אריה, שהציע לה להצטרף אליו ולעלות ארצה עם קבוצת שחקנים, ולהקים תיאטרון חדש בתל אביב – תיאטרון גשר. יחד עם סשה דמידוב ושחקנים אחרים, הם החליטו להגשים חלום ציוני שנבנה ברובו סביב האהבה הענקית לתיאטרון.

תיאטרון גשר בנה את עצמו כתיאטרון איכותי, וכך גם היא כשחקנית החלה לבלוט יותר ויותר בעולם התיאטרון והקולנוע הישראלי. אחרי שנים ארוכות וכאב לב לא קטן, הוזמנה דודינה לשחק בהצגה ב'הבימה' ומאז נשארה שם. "אנחנו מריונטות", אמרה לי דודינה כשניסתה להסביר את המעבר. "אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו שולטים ואז החיים מראים לנו שוב שאנחנו בכל זאת מריונטות. כשאנחנו שוב שוכחים את זה, זה קורה פעם נוספת. החיים הם הדבר הכי בלתי צפוי שיש. אני מאמינה שאלוהים, או הגורל, רואה, מחליט ומסדר. 'המטריה' הבלתי נתפסת הזאת קיימת".

שתפו את הכתבה:

החיים מראים לנו שאנחנו מריונטות

השחקנית יבגניה דודינה מאמינה בגורל מלמעלה ולא אוהבת ששואלים אותה על מזג האוויר

מאיה מזרחי | 21 בספטמבר 2017 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

צילום: אדר יראון

לפני ארבע שנים נפגשנו ברחבה של קפה "הבימה", יבגניה דודינה הדליקה סיגריה נוספת ומדי פעם חייכה לעובדי התיאטרון שעברו באזור. "אני כל כך שמחה שאני לא צריכה לדבר איתך על כמה שאני מתגעגעת לשלג של רוסיה", היא אמרה לפתע, משפט שאני נזכרת בו, וצוחקת, בכל פעם שאני קוראת ראיון נוסף עם דודינה שבו היא נשאלת על מזג האוויר.

גם הכינוי "מלכת הקרח" הופיע לא פעם לצד שמה של דודינה בעיתונים. פעמים רבות השוו אותה לדמותה הכובשת והדרמטית של חנה רובינא. אך דווקא כשהחלה לדבר איתי ברגישות, בקולה העמוק והמחוספס, על חייה בתיאטרון ומחוץ לו, גיליתי שההיפך הוא הנכון. מה שהתפרש אז כ"מלכת הקרח" הוא אולי הדרך הישירה שלה להגיב לדברים.

על כל שאלה שהיא נשאלת, בין אם היא אוהבת לשמוע משהו או לא, בין אם היא מבינה או לא, זה משתקף מיד על פניה. גם בתיאטרון, מודה דודינה, אם היא לא נאמנה לחלוטין לדמות שהיא למדה לעומק, היא מרגישה פיזית לא טוב.

צילום: אדר יראון

צילום: אדר יראון

לאחרונה הופיעה דודינה בשני סרטים והיום היא מציגה בהצגה חדשה ב"הבימה" שלא משאירה ספק לגבי מעמדה בעולם התיאטרון הישראלי: "שלוש אחיות", לצידן של שתי דיוות אחרות, ליא קניג וגילה אלמגור.

דודינה התחילה עם המשחק בגיל 14. היא התאהבה בשחקן קולנוע רוסי והחליטה שהיא רוצה להיות שחקנית. "זאת הייתה התאהבות כזאת של צעירה", היא אמרה לי, "בדיעבד, זאת הייתה התאהבות בעולם המשחק". דודינה הצעירה יצאה מביתה שבבלרוס וניסתה להתקבל לאקדמיה למשחק במוסקבה. כשהתבגרה, התקבלה לתיאטרון מאייקובסקי, שם פגשה מורה בשם יבגני אריה, שהציע לה להצטרף אליו ולעלות ארצה עם קבוצת שחקנים, ולהקים תיאטרון חדש בתל אביב – תיאטרון גשר. יחד עם סשה דמידוב ושחקנים אחרים, הם החליטו להגשים חלום ציוני שנבנה ברובו סביב האהבה הענקית לתיאטרון.

תיאטרון גשר בנה את עצמו כתיאטרון איכותי, וכך גם היא כשחקנית החלה לבלוט יותר ויותר בעולם התיאטרון והקולנוע הישראלי. אחרי שנים ארוכות וכאב לב לא קטן, הוזמנה דודינה לשחק בהצגה ב'הבימה' ומאז נשארה שם. "אנחנו מריונטות", אמרה לי דודינה כשניסתה להסביר את המעבר. "אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו שולטים ואז החיים מראים לנו שוב שאנחנו בכל זאת מריונטות. כשאנחנו שוב שוכחים את זה, זה קורה פעם נוספת. החיים הם הדבר הכי בלתי צפוי שיש. אני מאמינה שאלוהים, או הגורל, רואה, מחליט ומסדר. 'המטריה' הבלתי נתפסת הזאת קיימת".

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
כל דור וה"זמלווייס" שלו

גלית דהן קרליבך

לוּ כל עבודות הדוקטורט היו נראות כמו ספרו הצנום של לואי-פרדינאן סלין, עולם האקדמיה היה חוגג, מדעי הרוח היו משגשגים, מחלקות הומאניות...

מועדון השירה של השטאזי

דינה גורדון

בעיצומה של המלחמה הקרה, פעם בחודש, התאספו אנשי סגל בשטאזי (המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית), בהם קצינים בכירים, פקידי תעמולה וחיילים...

מעולם של "אנחנו" לעולם של "אני"

נדב רט

פילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה, תרבות, יהדות ואף אקטואליה שזורים במלאכת אמן בספרו של הרב יונתן זקס, שיצא לאור בעברית כשנה...

הסיפורים שלא סופרו על D-Day

דינה גורדון

הצרפתי גיום מרקדר (Guillaume Mercader) היה אלוף ברכיבת אופניים שזכה בשפע של גביעי ניצחון ובחסות של יצרנית אופני המירוץ "לה פרל". לאחר כיבוש צרפת...

חוקי המדינה נגד חוקי המדבר

דורית דינור

קל לחשוד במאיר דויטש, מנכ"ל עמותת "רגבים" שהוקמה ב-2006 ומטרתה "קביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע, סביבה וזכויות אדם",...

גברים, חיזרו להיות ג'נטלמנים

דורית דינור

אולי שמעתם על תנועת המרד הגברי: "גברים הולכים בדרך שלהם" או  MGTOW (Men Go Their Own Way) הצוברת פופולריות ברשת החל משנת 2000. מיליוני גברים החליטו...

גורלה של אישה עם סוס

אניטה ל. שרמן

גדלתי בחוף המערבי של ארה"ב ולכן אני מכירה היטב את המים הכחולים של האוקיאנוס ​​השקט. הרעיון לצאת למסע שמתחיל בקצה אחד של ארה"ב, מסתיים...

האלקסיאדה – לא חסרת רגשות לנוכח אסונות

גלית דהן קרליבך

הפתעה נהדרת מצפה לנו על המדף הקלאסי: אפוס רחב יריעה ובו סיפורה של האימפריה הביזנטית ובראשו הקיסר אָלֶקְסְיוֹס קוֹמְנֵנוֹס...

שתפו: