וובינר ללא תשלום עם מייסד שיטת VTS פיליפ ינאוויין ביום רביעי ה-23 באפריל. להרשמה לחצו כאן.

"התרבות היא מה שנשאר אחרי ששכחנו הכול", אמרה לי שוב ושוב סבתי בילדותי – אישה מבריקה שידעה לפתור בעיות מורכבות במתמטיקה אבל שתמיד התביישה בכך שהיא שוכחת עובדות ותאריכים בהיסטוריה או בספרות. מה שהיא לא ידעה היה שאם ישאלו את רובנו כמה פרטים אנחנו זוכרים ממבחנים שעברנו בבית הספר ובאוניברסיטה, או אפילו כמה אנחנו זוכרים ממשהו שדי התלהבנו לעשות, כמו לקרוא ספר או לראות סרט, מה שנזכור יהיה מועט מאוד.

פיליפ ינאוויין, מייסד VTS
באדיבות פיליפ ינאוויין

רובנו מתרצים את השכחה שלנו במשפטים כמו: "זה היה מזמן", "יש לי זיכרון גרוע" או "אני לא מרוכז כרגע אבל אחר כך אזכר". חלקנו מנסים שיטות שונות שעוזרות לנו לזכור דברים באמצעות טריקים שונים, אבל מעטים מאיתנו חושבים על כך שהשכחה, לא רק קשורה באופן שבו אנחנו מחזיקים במידע ברגע שהגיע אלינו אלא גם לדרך שבה רכשנו אותו מלכתחילה.

אותם תירוצים לא הספיקו לפיליפ ינאוויין, לשעבר מנהל מחלקת החינוך של מוזיאון ה"מומה" בניו יורק, כאשר בשנת 1988 חבר התורמים של המוזיאון שאל אותו כמה אפקטיביות התוכניות החינוכיות שהוא מפעיל במוזיאון, עליהן שילמו, והאם המבקרים למדו מהן משהו. אף על פי שלינאוויין היה ניסיון מקצועי עשיר בעבודות קודמות במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ובמוזיאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, הוא החליט לפנות לדוקטורנטית צעירה לאסתטיקה באוניברסיטת הרווארד, אביגיל הוסן, שתחקור את התוכניות שהמוזיאון הציע.

האכזבה בליבו של ינאוויין הייתה מרה כשגילה שמה שלימד את הקבוצות שהגיעו למוזיאון לא דבק באנשים שהשתתפו בהדרכות, ולא השפיע על דברים שעשו בהמשך. אותה אכזבה הייתה נקודת מפנה והתחלה חדשה עבור ינאוויין שחבר להוסן במטרה למצוא שיטה שתעזור לאנשים לשמור על הידע שראו ושמעו במוזיאון.

לימים התברר כי שיטת ה-Visual Thinking Strategies – VTS שהם פיתחו הפכה ליעילה מאוד ואף התרחבה גם מעבר לגבולותיו של המוזיאון, לתחומים כמו רפואה, ניהול, חינוך בבתי ספר ועוד.

רואים דברים נסתרים מהעין

"מה קורה בתמונה הזאת?" שאל המנחה את הקהל, במסגרת מפגש התנסות עם שיטת ה-VTS שנערך לפני כשנה וחצי במוזיאון תל אביב לאמנות. האנשים בחדר אמרו את דעתם, כאשר בסופה של כל תשובה חזר המנחה על הדברים שהם תיארו במילותיו שלו והצביע על החלקים בציור אליהם הם התייחסו. אלו שלא הסתפקו בתיאור הדברים שראו והחלו לתת לתמונה משמעות מסוימת, זכו מהמנחה לשאלה נוספת: "מה בציור גורם לך להגיד את זה?" תוך כדי המפגש, המנחה חזר אל חלק מהאפשרויות שהוצגו והשווה אותן אל האחרות.

ההתבוננות בציור נמשכה כחצי שעה ובמהלכה המנחה לא נתן בכלל פרטים על הצייר, הציור, השנה, התרבות לה הוא משתייך וכו'. הוא נתן לקהל לדבר ולא זאת בלבד, הוא גם חיזק את דעות המשתתפים בחיוב ובהקשבה רבה, לא משנה כמה הן היו שונות אחת מהשנייה.

ישבתי בקהל וחשתי שמשהו מדהים קורה בחדר. כשהציור הוקרן על המקרן הייתה לי דיעה לגבי הדברים שמתוארים בציור ומשמעותם. אך עם הזמן, ככל שהאנשים דיברו הרגשתי שאני נפתחת לאפשרויות שונות של פרשנויות והמחשבה שלי השתנתה והתפתחה. בו בזמן, נעניתי לאתגר לנסות למצוא משהו חדש להגיד, שמישהו אולי פספס ולתרום לדיון.

"במהלך המחקר שעשיתי עם אביגיל הוסן, בחיפוש אחר דרך להעביר מידע אל אנשים, הבנתי שני דברים", אומר ינאוויין בראיון לאפוק טיימס. "הראשון היה שאנשים לא הצליחו לראות את מה שרצינו שהם יראו בציורים שבמוזיאון; השני היה שאף על פי שלאנשים יש יכולת להתבונן בדברים, הם לא יודעים להשתמש ביכולת הזו במכוון".

ניכר שיפור בדרכי הלמידה של התלמידים גם במקצועות אחרים
באדיבות ארגון VTS

ינאווין מסביר שבתרבות העכשווית שלנו אנחנו לרוב מחשיבים טקסטים הרבה יותר מאשר תמונות. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לקרוא מילים ומספרים ולהבין אותם, להיות מסוגלים לחשב, וכמעט לא מבקשים מהם למצוא מורכבות בתמונות. אפילו מוזיאונים נותנים יותר דגש על פרטים, ומחשיבים אותם לידע האמיתי. מי שלא יודע מי האמן שצייר יצירה מסוימת, או עם איזה חומר הוא עבד, חושב שהידע שלו אינו מספיק, ומרגיש כאילו אין לו מקום להתחיל.

הוסן וינאוויין חילקו את היכולת להתבונן בתמונות לכמה רמות שונות, כשהחשובה ביניהן היא רמת ה"מתבוננים המתחילים" שמאפיינת את רוב האוכלוסיה. "המתבוננים המתחילים" מאופיינים בכך שהם מבחינים בפרטים בציורים אך הם לא מבחינים בהרבה פרטים – ההתבוננות שלהם מלווה בהבחנות מהירות ומקריות שאין בהן סדר. מאפיין נוסף הוא שמה שהם מזהים בתמונה נוגע לחייהם האישיים ולא מגיע מידע קודם על אמנות – לעתים קרובות הם רואים משהו שהאמן בכלל לא התכוון אליו.

קבוצות במוזיאון לומדות על אמנות בדרך אחרת

"במקום שהמדריך במוזיאון יבקש מהאנשים לראות בציור דברים מסוימים, הוא עוזר לאנשים להשתמש ביכולות הטבעיות שלהם כ'מתבוננים מתחילים' כדי למצוא דברים מסוימים בציור", מסביר ינאווין. "זה מושג באמצעות כמה תהליכים…

הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון ״הנסתר מהעין״ בחודש אפריל