״וואו״, נשמע קולה העדין והמלכותי מהצד השני של הטלפון. ובשקט חשבה לעצמה: ״זה תפקיד מדהים! אני רוצה אותו״.

״אם תסכימי לתפקיד, את תשחקי לצידו של רקס הריסון״, ענה בתגובה הסוכן שלה.

״מצוין. אבל רגע, אם רקס הריסון לוהק לתפקיד הראשי, למה ג'ולי אנדרוס לא משחקת לצדו? הם כבר התמקצעו יחד בגילום התפקידים במחזמר 'גברתי הנאווה' בברודווי. ליבה בטח נשבר… תגיד להם שאני מוותרת על התפקיד, שיתנו אותו לג'ולי״.

״אודרי, הם לא רוצים לתת את התפקיד לג'ולי. הם רוצים לתת אותו לשחקנית מפורסמת ונוצצת. אם תסרבי לתפקיד הם פשוט יתנו אותו למישהי אחרת. את תהיי מעולה בתפקיד״.

״אתה יודע, אני גם לא בטוחה שאני רוצה לעשות עוד סרט עכשיו. שון רק בן ארבע והיחסים עם מל כבר תקופה מסוימת לא בעננים. אולי כדאי שאשאר עוד בבית״.

״מה את מדברת, את האימא הכי טובה שאני מכיר, ואני לא מדבר באופן יחסי לשחקניות הוליוודיות. ובאשר למל, אולי זה יעשה לך טוב לעבוד קצת״.

״טוב. שלח לי את התסריט ואעבור עליו״.

״רק תתכונני לזה שיהיו גם שירים בתסריט״.

״כן, אני יודעת, זה הרי מחזמר״.

״אני רק אומר״.

כבר ביום הראשון על הסט היא שמעה לחשושים מכיוון הצוות ואפילו מצד השחקנים, והתקשתה להבין אותם – האם זה משום שג'ולי לא קיבלה את התפקיד? האם בגלל הבקשות שלה לתנאים נוחים יותר בקרוואן? אולי זה בגלל הקול שלה?

שתי הסיבות הראשונות לא הטרידו אותה כלל. היא הייתה בטוחה בעצמה שתוכל לבצע היטב את התפקיד של אלייזה ולא התביישה בכך שהיא אוהבת נוחות – הרי היא עובדת קשה כל כך, זה רק טבעי שיביאו לה את מה שהיא מבקשת.

הסיבה השלישית לעומת זאת, הזיזה את ליבה. היא ידעה, וגם אלו שליהקו אותה, שהיא לא זמרת גדולה כמו אנדרוז אבל היא חשבה שעם האימונים יהיה לה קל יותר. היא קיוותה שתצליח להפתיע את כולם.

״אודרי, על מה את חולמת?״, קטע את הרהוריה הבמאי ג'ורג' קוקור, עם חיוך ועם נוכחות המקרינה ביטחון. ״אני רוצה לדבר איתך״, אמר לה.

״אני מקשיבה״, אמרה בחיוך.

״שמתי לב שבכל פעם שאנחנו מסכימים על משהו הקשור בתפקיד, את כנראה מתייעצת עם אנשים אחרים ואז באה למחרת ועושה משהו אחר. הייתי רוצה שנפסיק עם זה. אני הבמאי, אני רוצה שנבצע את הדברים כמו שאני אומר״.

״אתה צודק. אני חושבת שכל עניין השירה והרצון להגיע לרמה, לדבר קוקני כמו שצריך, ויחד עם זאת שעוד יבינו מה שאני אומרת, השתלט עלי. מהיום אני איתך לגמרי, אתה יכול לסמוך עלי״.

״אודרי הפבורן, את נהדרת בתפקיד, כמו בכל דבר שאת עושה. את סוג של קסם. את תראי שהסרט יצא נפלא, אין לי ספק בכך. ולגבי השירה, רציתי לספר לך שמצאנו זמרת, נסדר את זה כך שהיא תהיה כפילה מושלמת ולא ידעו מתי את זאת שמתחילה לשיר והיא מסיימת״.

״הוי איזו בושה!״, אמרה בקול שקט, ״כל שיעורי השירה שלקחתי עם סו לא הועילו בדבר״.

״בוודאי שהועילו! אל תראי את זה כך. זה בסדר שאת לא מושלמת. אף אחד לא מושלם. אני מבין למה במקרה שלך, קצת יותר קשה להבין את העיקרון הזה. תחשבי שהמשחק הנפלא שלך והדמות שאת מגלמת, ראויים לקול ולשירה הטובים ביותר. אני בטוח שזה יתקבל בהבנה אצל הקהל״.

"אודרי, את מוכנה?״, קרא מל. ״אנחנו מאחרים״. הוא כבר עמד לבוש בטוקסידו בחדר המלון, אבל אצל אודרי זה היה סיפור אחר. השיער, השמלה, האיפור היו חייבים להיות מדוקדקים לטקס החשוב בשנה – האוסקר.

״אני כבר באה״, צעקה מחדר האמבטיה. היא רצתה להתבונן בעצמה עוד כמה דקות בראי, בפרטיות ובשקט. ״נו אז מה אם את לא מועמדת לאוסקר״, אמרה לעצמה. ״יש דברים חשובים הרבה יותר, מי כמוך יודעת״.

הם נכנסו ללימוזינה והתיישבו בספסל האחורי. מל לקח את ידה בידו. ״הוא לא עשה זאת כל כך הרבה זמן״, חשבה. הוא הסתכל עליה ואמר בחיוך: ״מי כמוך יודעת מהם הדברים החשובים בחיים?״. היא חייכה אליו בחזרה.

״כשנחזור, נתקשר לשון, לדרוש בשלומו. זאת תהיה שעת אחר הצהרים בשוויץ״, ענתה אודרי בחיוך.

״מה שתרצי, גברתי הנאווה״, ענה מל.

---

הסיפור האמיתי

אודרי הפבורן הייתה אחת השחקניות האהובות והזכורות ביותר בכל הזמנים. היא נולדה בבלגיה וגדלה בהולנד, בצל מלחמת העולם השנייה וכיבוש הנאצים, תקופה שהשפיעה רבות על אופייה ובחירותיה בחיים. היא למדה ריקוד ורצתה להיות בלרינה, כשהחיים הובילו אותה דווקא לקולנוע.

התפקידים המגוונים שגילמה היו בעלי עומק ואופי והיא השקיעה בהם את כל כולה. לכן היה חשוב לה לעשות הפסקות רבות, ולשהות זמן רב בקרב משפחתה. להיות אימא היה הדבר החשוב לה ביותר. בניה מספרים שלא ידעו כלל שהיא שחקנית עד גיל מבוגר, ושרק לאחר שנפטרה, הבינו שהיא הייתה מפורסמת ואהובה מאוד.

כשבהוליווד החליטו להפיק סרט המבוסס על המחזה ״גברתי הנאווה״, לאחר שנחל הצלחה רבה בברודווי, הם השקיעו כסף רב בהפקה ורצו למצוא שחקנית מפורסמת יותר מג'ולי אנדרוס שתגלם את התפקיד. אנדרוס נפגעה מאוד מההחלטה, אבל התאוששה במהירות כאשר הוצע לה תפקיד ראשי בסרט מחזמר אחר – מרי פופינס, עליו זכתה בפרס האוסקר באותה שנה.

הפבורן לעומת זאת, לא קיבלה אפילו מועמדות לאוסקר באותה שנה, אף על פי ש״גברתי הנאווה״ היה מועמד ל-12 פרסים. יש האומרים שזה נעשה כמחאה לתפקיד שהיה צריך להיות של אנדרוס, אחרים טוענים שזאת העובדה שלא שרה בעצמה את השירים בסרט, עובדה שהשפיעה על האקדמיה בבחירת המועמדים. נאמר שהפבורן קיבלה את ההחלטה בכבוד ובאצילות, כמו כל דבר שעשתה בחייה.

---

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן