אנחנו נמצאים בסחרור אינפלציוני של אבחונים פסיכיאטרים, כותב פרופסור אלן פרנסיס. מבוגרים, קשישים, בני נוער, ילדים ואפילו תינוקות מקבלים גלולות נגד דיכאון, חרדה, מאניה-דפרסיה (הפרעה דו קוטבית), הפרעות קשב והתקפים פסיכוטים. הפסיכיאטריה השתלטה כל כך על חיינו עד ש״בריכת הנורמליות מתכווצת ונעשית לשלולית קטנה״.

הבעיה אולי מוכרת, אבל כשפרנסיס מתריע עליה, יש לה משקל מיוחד: פרנסיס היה שותף בכיר בכתיבת הגרסה השלישית של המדריך הרשמי לאבחון הפרעות נפש של אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית (DSM), ועמד בראש צוות הכותבים של הגרסה הרביעית שלו.

כלומר, פרנסיס נמצא בתוך החוג הפנימי ביותר של בעלי הידע וההשפעה, הקובעים והמנווטים מה יכלל במדריך הזה. אי אפשר להקל בכך ראש כי ל-DSM יש השפעה רבה. כיום הוא הכלי העיקרי בארה״ב ובישראל לאבחון הפרעות נפש, והוא הסמכות הרפואית העיקרית לקבוע מה נורמלי ומה לא נורמלי: למשל בדיונים על אי שפיות בבתי משפט, על קבלת כספי ביטוח רפואי, על הערכה של רשויות רווחה וגם על כמה עזרה והקלות יקבל ילד בבית הספר.

לכן כשפרנסיס יצא בספרו בהתקפה חריפה על ה-DSM, סמוך ליציאת הגרסה החמישית שלו, שהוא לא היה שותף לה, וכשהוא מתריע על טעויות בניסוח, ועל השימוש לרעה במדריך, בכל הגרסאות שלו לאורך השנים, זה כמו רעידת אדמה, זה כאילו שמארק צוקרברג יצא במתקפה חריפה נגד פייסבוק ויזהיר מפני שימוש מופרז בו.

פרנסיס מכה במיוחד על חטא, כמי שיש לו אחריות חלקית לפחות, ל״שלוש מגפות כוזבות חדשות של הפרעות נפשיות אצל ילדים: הפרעת קשב, אוטיזם והפרעה דו קוטבית״. הפרעת ריכוז וקשב למשל, לפי פרנסיס, הייתה פעם מוגבלת לאחוז קטן של ילדים, ובשנים האחרונות היא מתפשטת ״כאש בשדה קוצים״. ובהמשך ישיר לאבחון היתר של הפרעות קשב, כל הצורות השונות של הפרעות בכיתה שיכולות לנבוע משעמום, שובבות, צורך לתשומת לב, קשיים בבית ועוד, כולן התחילו להיות מוגדרות כבעיות רפואיות, תוך הסתמכות על מדריך האבחון הפסיכיאטרי, שיש לטפל בהן באמצעים רפואיים, כלומר בתרופות.

לכל התרופות הפסיכיאטריות יש תופעות לוואי קשות, לפי פרנסיס, שאם לוקחים אותן לאורך שנים, תוצאותיהן עלולות להיות הרסניות. הן עשויות לגרום להשמנת יתר, למחלות לב ולמוות מוקדם.

בשנים הבאות, צופה פרנסיס, נראה אינפלציה נוספת של אבחוני יתר פסיכיאטרים, כאשר התקפי זעם אצל ילדים, שכחה וירידה ביכולת המנטלית אצל זקנים, והפרעות קשב וריכוז אצל מבוגרים יהפכו ללהיט הבא של אבחוני יתר.

מה הסיבות לאינפלציה הזאת באבחונים של הפרעות נפשיות? פרנסיס מונה כמה מהן: קושי אחד הוא שאין דרך פשוטה לקבוע מהו הגבול בין הפרעה נפשית לנורמלי. במקרים קיצוניים ההבדל ברור מאוד, אבל במקרים שאינם כאלה עולה השאלה כמה חרדה, או עצב, או פיזור נפש, או בולמוסי אכילה, או מצבי רוח, או תוקפנות או אקסצנטריות צריכים להיות, כדי שנגדיר אותם כהפרעה נפשית.

לגבול האפור הזה שבין תגובות נורמליות למצוקות החיים, ועד להפרעות קלות זמניות, חברות התרופות נדחפו ברגל גסה תוך שיווק אגרסיבי ומסיבי של תרופות פסיכיאטריות, טוען פרנסיס.

חברות התרופות לפי פרנסיס, מפעילות השפעה לא נאותה על מגזרים שלמים בחברה כדי לקדם מכירה של תרופות פסיכיאטריות. השיווק שלהן כולל מימון של השתלמויות לרופאים בכירים, מימון של אגודות מקצועיות ומחקרים, כתבי עת וקבוצות להגנת הצרכן, פרסום מאסיבי בטלוויזיה ובעיתונות ותקציבי שיווק אדירים להגברת ״המודעות למחלות״.

---

לא נורמליים! מבט נוקב מבפנים על אבחון פסיכיאטרי שיצא משליטה, על חברות התרופות, ועל הפיכת התנהגויות יומיומיות שלנו לבעיות רפואיות

---

חברות התרופות יודעות היטב מדוע הן משקיעות מאמצים רבים כל כך בשיווק תרופות פסיכיאטריות, מסביר פרנסיס: כיום ״תרופות פסיכיאטריות מככבות בראש רשימת התרופות המכניסות ביותר של חברות התרופות״. פרנסיס מראה איך חברות התרופות פילחו את השוק, בדומה לחברות הטבק, ואחר כך מצצו פלח אחרי פלח. אחרי ששוק המבוגרים הגיע לרוויה יחסית, הם התחילו לקדם מכירות של תרופות לילדים ולזקנים.

חשוב לציין שפרנסיס הוא עדיין מאמין גדול בכוחה של הפסיכיאטריה להביא מזור והקלה לאלה שסובלים מהפרעות נפשיות אמיתיות, והוא בהחלט לא רוצה לשפוך את המים עם התינוק, אבל הוא זועק לשינוי דרסטי בתהליכי האבחון, שיצאו מכלל שליטה, לשקיפות רבה יותר של המחקר המדעי בתחום ולרגולציה רבה יותר של המדינה על חברות התרופות.

האם פרנסיס מגזים בטענותיו? האם יש לו אג׳נדה אחרת? קשה לומר כי מהתרשמות חיצונית כולנו רואים את העלייה החדה בשימוש בתרופות פסיכיאטריות, והממדים מבהילים במיוחד לגבי ילדים. בכל מקרה אין ספק שהספר מזמין את כולם להיות צרכנים חכמים ולא להתרשם יותר מידי ממומחים למיניהם, ובוודאי לא משיווקים מתוחכמים.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן