כניסה
הרשמה לניוזלטר

הוא היה הילד הרע של עולם האדריכלות ונחשב לזאב הבודד של האלפיון העליון. כעת אילן פיבקו מתנער מהדעות הקדומות ועושה בתים לכולם

איל לוינטר | 17 באוגוסט 2013 | תרבות ואמנות | 6 דק׳

פיבקו מתרגל למיינסטרים

אילן פיבקו נשען לאחור בכיסאו, נאנח, והתלבט מה להשיב לשאלה שהפניתי אליו. "אתה שואל איך השם שלי הפך למותג בעולם האדריכלות הישראלי? חשבתי על זה, ואני לא ממש יודע", השיב. "אולי זה קשור לכך שבמשך שנים רבות הייתי קצת הילד הרע של האדריכלות".

אם תחפשו נוסחה מדויקת להצלחה של פיבקו, תתקשו למצוא אחת. אבל דבר אחד אפשר לומר: משולחנו של מי שעבד קשה כדי לתכנן פרויקטים רבים למגורים, מבני ציבור, משרדים ובתי מלון בישראל, יצאו גם כמה פרויקטים קצת שנויים במחלוקת, עם גוון לא ממסדי. מסוג הדברים שיכולים להיות כישלון חרוץ, או הצלחה מסחררת שקשה לשכוח. אלה שהפכו את פיבקו לאותו ילד רע שפורץ את המסגרות המקובלות. ואלה שאולי הפכו את שמו לסמל סטטוס.

אולי הביטוי הבולט ביותר של זה הוא מגדל הגן או "מגדל פיבקו" על איילון (בתמונה) שבנייתו הסתיימה ב-2004, אחת מיצירות הדגל הידועות של פיבקו. המגדל ששווק בהתחלה תחת הסיסמה "החיים על פי פיבקו", נבנה על שטח מגרש קטן יחסית, עם בסיסים צרים שמתרחבים ככל שעולים בקומות והזכיר במידת מה טיל. על חזית הבניין שפונה לאיילון ועשויה מבטון, נפרש שילוט חוצות ענק, שדייריו נהנים מרווחיו.

"הייתה מחלוקת גדולה בין אלה שאהבו ואלה שלא", אומר פיבקו. "תכננתי את בניין המגורים הזה כמו איזה מגדל תצפית. אז לאותם אנשים שציפו שמבנה מגורים ייראה כך, הפריע שהוא נראה אחרת".

כיום קשה ליחס לפיבקו את המקום הנשכני המקושר לתדמית הילד הרע, שכן הוא משקיע את רוב מרצו בפרויקטים שונים למיינסטרים: מווילות לאלפיון העליון, שכונות בנתניה ובחיפה ועד כאלף יחידות דיור ביבנה ובראש העין.

המלחמה שנגמרה

פיבקו (66), נולד בצרפת, גדל בתל אביב ולמד אדריכלות בטכניון. מאז שנכנס לעולם האדריכלות הוא מקפיד להציג סגנון רבגוני יחסית השונה מפרויקט לפרויקט בהתאם לקונטקסט של המקום. דוגמה טובה לכך מהזמנים האלה היא רביעיית פלורנטין (בתמונה בעמוד הבא), פרויקט מגדלי מגורים על שטח של כ-8 דונם בדרום תל אביב.

מגדל הגן (מגדלפיבקו) – צילום: יעל פינקוס

האתגר הראשוני של פיבקו בפרויקט הזה היה שפלורנטין בנויה בצורה שונה לחלוטין מתל אביב. אם תל אביב בנויה כמגרשים-מגרשים שביניהם רווחים, ובתוך המגרשים יש בתים הפתוחים מכל הצדדים, הבניינים בפלורנטין מזכירים את אלה בערים האירופאיות: בניין דבוק לבניין, כך שנוצר בלוק שלם עם חצרות אחוריות.

אתגר נוסף בפרויקט היה תכנית בניין העיר. בתכנית מחולק השטח הריבועי של רביעיית פלורנטין לשני משולשים, "גאומטריה היוצרת איזשהו דיסוננס", מסביר פיבקו ומנמק כיצד חיבר את הקונטקסט למקום: "לכן הוחלט ליצור בתוך המשולשים צורות קצת אמורפיות שיוצרות רחובות. קומת הקרקע שתשב על דק גדול תהיה סוג של רחוב פלורנטיני, שבו יש מסחר למטה ומגורים למעלה. הקונטקסט הוביל לפרויקט מהסוג הזה. זה נבנה מתוך הבנת המקום ודיאלוג עם המקום".

פיבקו עבר גם זמנים מאתגרים יותר, שבהם הדברים לא תמיד הלכו חלק. "הייתה אז מלחמה קטנה, תמיד ידעתי שאני צריך להסביר לאנשים, לשכנע לגבי מה שאני עושה", הוא נזכר. נקודת מפנה התרחשה בווילה שתכנן בכפר שמריהו, שנבנתה בסגנון ארץ-ישראלי. "זו הייתה תערובת של וילה רומאית ובית במושב עם גן בסגנון מקומי. עד אז היו וילות בסגנון מעין 'קליפורני', עם גינות טרופיות", הוא משחזר. "חשבתי שירימו גבה, אבל פתאום 100 איש עמדו בחנוכת בית ומחאו לי כפיים. לקח לי זמן לקבל את העובדה שעברתי ממקום של להיות זה שמתווכחים אתו, לזה שמריעים לו. בהתחלה זה הרגיש מוזר מאוד. היה לי קשה לוותר על המקום של ה'שנוי במחלוקת' ולעבור להיות קונצנזוס".

ומה המצב היום? יש עדיין דברים שאתה עושה ומבקשים ממך לשנות?

"יש כל הזמן. זה חלק מהעבודה. זה לא מקצוע שבו כמו איזה צייר, אתה מצייר מה שאתה רוצה והם קונים או לא. זו הזמנה מיוחדת של אדם שהוא לא אתה. אני תמיד טוען שאי אפשר לעשות אדריכלות טובה עם אדריכל טוב בלבד. צריך גם לקוח טוב. בכל הקריירה שלי אני חושב שקרה פעמיים שקליינטים עזבו, מתוך מאות שהיו".

אילן פיבקו

צילום: יעל פינקוס

איך הגבת לזה?

"זה אף פעם לא נעים כשאומרים לך: זה לא בגללך, זה בגללי", הוא אומר בחצי חיוך. "אבל זה בהחלט מובן, אי אפשר למצוא חן בעיניי כולם כל הזמן. בפעם הראשונה שזה קרה, הייתי יותר צעיר. נתתי את כל נשמתי וחשבתי שאני והלקוח נורא אוהבים. זה באמת נורא דומה לרומן", הוא מחייך וממשיך, "אתה משוכנע שהצד השני אוהב אותך באותה מידה, ואתה מרגיש נהדר, ואז פתאום הוא אומר לך, סליחה, אני חושב שזה לא מתאים. זה שוק. כמו ביחסים".

אתה חושב שהצלחת לחנך את השוק?

"אני חושב שבמידה מסוימת כן. בית זה לא דבר שאתה עושה כלאחר יד. לפעמים אתה חייב להוציא אנשים ממסלול חשיבה מקובע שיש להם, כזה שהם בעצמם לא רוצים להיות בו".

מה זאת אומרת?

"אנשים באים עם רשימת דברים ואומרים שככה הם רוצים שהבית יראה. ואני אומר להם: אתם רוצים להתרגש, להרגיש התרוממות רוח, להרגיש שאתם חלק ממה שקורה בעולם האמנות והעיצוב, אבל אתם לא יודעים להגדיר את זה. למשל, מישהו אומר לי שהוא רוצה כרכוב סגול. זה לא שהוא רוצה כרכוב סגול, אלא שהוא ראה את זה במקום מסוים וזה עשה לו טוב. אבל בעצם מה שהוא רוצה זה מה שמאחורי זה, מה שגורם לו התרגשות ומביא אותו למקום אמיתי".

אילן פיבקו

פרויקט "בלו" – צילום: evolve media

סופו של הזאב הבודד

במשך שנים נוצרה לפיבקו תדמית של זאב בודד. זה שפועל לבד. אבל ממשרדו הסמוך לנמל יפו, שם נערך הריאיון איתו, עולה תמונה מעט שונה. ליד החלל המרכזי במשרד, שאליו מתחבר חדרו של פיבקו וחדר ישיבות, נמצא גם חדר עבודה גדול שבו יושבים יתר באי המשרד, כ-35 אדריכלים. הצוות הגדול שמלווה מדי יום את פיבקו יושב ליד מחשבים ושולחנות עבודה, שרטוטים ואיורים ומוציא לפועל את הפרויקטים השונים.

"זה כבר לא זאב בודד, כי אי אפשר לגדול לבד", אומר פיבקו. "היום אני עם שותף ששמו עמית מס, שהוא אדריכל. הוא משלים אותי. יש לו תרומה רצינית ביותר לצד שיכול לנהל אנשים במשרד ולהפעיל אותם. דברים אמנם יוצאים משולחני, אבל הם עוברים לשלושה-ארבעה מנהלי פרויקטים. אין ספק שחלק מההצלחה שלנו הוא ביכולת לעשות משהו יותר היררכי מאשר זאב בודד".

תדמית ה"זאב הבודד" מתייחסת גם לאינדיבידואליסט שאתה, שדעותיו לא תמיד מקובלות על הרוב. איך זה מתחבר לאדריכלות שלך שמנהלת דיאלוג עם הסביבה?

"הצורה שבה אני עובד היא שאני לא מביא את עצמי, אלא את 'פותר הפתרונות'. והקונטקסט מביא את הכיוון של הפתרון. האינדיבידואליות אינה בלבטא משהו שהוא קודם כל אני, אלא ביכולת שלי לקחת את הנתונים של המקום, וליצור מהם משהו שבין השאר גם הוא אני".

פיבקו מתאר את עבודתו כסוג של בירור מושגים, כבחינה של איך באמת צריכים להיראות הדברים בהקשר למקום ולתפקוד. "אני בוחן כל דבר כאילו לא ראיתי אותו קודם. זה סוג של חקירת האמת", הוא אומר.

אילן פיבקו

רביעיית פלורנטין – צילום: סטודיו 84

איך זה מסתדר עם פרויקט כמו "וילה נובל" בראשון לציון, שבו תכננת במקור שני סגנונות שונים לגמרי, טוסקני ומודרני, לשכונת קוטג'ים? (בסופו של דבר נבחר הסגנון המודרני)

"קודם כל זה דבר שאפשר לעשות. בערים הכי מעניינות בעולם רואים שיש רבדים של סגנונות ותקופות. אנחנו חיים בתקופה של כאוס ואקלקטיות עם מגוון אפשרויות שמתוכן אנחנו בוחרים, בניגוד לתקופות עתיקות שבהן הסגנון נבע מטכנולוגיות בנייה שהיו באותה תקופה ויצרו את הסגנון. כמעט אין לנו מגבלות של צורות בבנייה, וזה בסופו של דבר יצר מתחילת המאה ה-20 איזשהו נוף כאוטי. עם זאת, היום אנחנו רואים את המגוון הזה כאסתטי".

פיבקו מתרגל למיינסטרים

הוא היה הילד הרע של עולם האדריכלות ונחשב לזאב הבודד של האלפיון העליון. כעת אילן פיבקו מתנער מהדעות הקדומות ועושה בתים לכולם

איל לוינטר | 17 באוגוסט 2013 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

אילן פיבקו נשען לאחור בכיסאו, נאנח, והתלבט מה להשיב לשאלה שהפניתי אליו. "אתה שואל איך השם שלי הפך למותג בעולם האדריכלות הישראלי? חשבתי על זה, ואני לא ממש יודע", השיב. "אולי זה קשור לכך שבמשך שנים רבות הייתי קצת הילד הרע של האדריכלות".

אם תחפשו נוסחה מדויקת להצלחה של פיבקו, תתקשו למצוא אחת. אבל דבר אחד אפשר לומר: משולחנו של מי שעבד קשה כדי לתכנן פרויקטים רבים למגורים, מבני ציבור, משרדים ובתי מלון בישראל, יצאו גם כמה פרויקטים קצת שנויים במחלוקת, עם גוון לא ממסדי. מסוג הדברים שיכולים להיות כישלון חרוץ, או הצלחה מסחררת שקשה לשכוח. אלה שהפכו את פיבקו לאותו ילד רע שפורץ את המסגרות המקובלות. ואלה שאולי הפכו את שמו לסמל סטטוס.

אולי הביטוי הבולט ביותר של זה הוא מגדל הגן או "מגדל פיבקו" על איילון (בתמונה) שבנייתו הסתיימה ב-2004, אחת מיצירות הדגל הידועות של פיבקו. המגדל ששווק בהתחלה תחת הסיסמה "החיים על פי פיבקו", נבנה על שטח מגרש קטן יחסית, עם בסיסים צרים שמתרחבים ככל שעולים בקומות והזכיר במידת מה טיל. על חזית הבניין שפונה לאיילון ועשויה מבטון, נפרש שילוט חוצות ענק, שדייריו נהנים מרווחיו.

"הייתה מחלוקת גדולה בין אלה שאהבו ואלה שלא", אומר פיבקו. "תכננתי את בניין המגורים הזה כמו איזה מגדל תצפית. אז לאותם אנשים שציפו שמבנה מגורים ייראה כך, הפריע שהוא נראה אחרת".

כיום קשה ליחס לפיבקו את המקום הנשכני המקושר לתדמית הילד הרע, שכן הוא משקיע את רוב מרצו בפרויקטים שונים למיינסטרים: מווילות לאלפיון העליון, שכונות בנתניה ובחיפה ועד כאלף יחידות דיור ביבנה ובראש העין.

המלחמה שנגמרה

פיבקו (66), נולד בצרפת, גדל בתל אביב ולמד אדריכלות בטכניון. מאז שנכנס לעולם האדריכלות הוא מקפיד להציג סגנון רבגוני יחסית השונה מפרויקט לפרויקט בהתאם לקונטקסט של המקום. דוגמה טובה לכך מהזמנים האלה היא רביעיית פלורנטין (בתמונה בעמוד הבא), פרויקט מגדלי מגורים על שטח של כ-8 דונם בדרום תל אביב.

מגדל הגן (מגדלפיבקו) – צילום: יעל פינקוס

האתגר הראשוני של פיבקו בפרויקט הזה היה שפלורנטין בנויה בצורה שונה לחלוטין מתל אביב. אם תל אביב בנויה כמגרשים-מגרשים שביניהם רווחים, ובתוך המגרשים יש בתים הפתוחים מכל הצדדים, הבניינים בפלורנטין מזכירים את אלה בערים האירופאיות: בניין דבוק לבניין, כך שנוצר בלוק שלם עם חצרות אחוריות.

אתגר נוסף בפרויקט היה תכנית בניין העיר. בתכנית מחולק השטח הריבועי של רביעיית פלורנטין לשני משולשים, "גאומטריה היוצרת איזשהו דיסוננס", מסביר פיבקו ומנמק כיצד חיבר את הקונטקסט למקום: "לכן הוחלט ליצור בתוך המשולשים צורות קצת אמורפיות שיוצרות רחובות. קומת הקרקע שתשב על דק גדול תהיה סוג של רחוב פלורנטיני, שבו יש מסחר למטה ומגורים למעלה. הקונטקסט הוביל לפרויקט מהסוג הזה. זה נבנה מתוך הבנת המקום ודיאלוג עם המקום".

פיבקו עבר גם זמנים מאתגרים יותר, שבהם הדברים לא תמיד הלכו חלק. "הייתה אז מלחמה קטנה, תמיד ידעתי שאני צריך להסביר לאנשים, לשכנע לגבי מה שאני עושה", הוא נזכר. נקודת מפנה התרחשה בווילה שתכנן בכפר שמריהו, שנבנתה בסגנון ארץ-ישראלי. "זו הייתה תערובת של וילה רומאית ובית במושב עם גן בסגנון מקומי. עד אז היו וילות בסגנון מעין 'קליפורני', עם גינות טרופיות", הוא משחזר. "חשבתי שירימו גבה, אבל פתאום 100 איש עמדו בחנוכת בית ומחאו לי כפיים. לקח לי זמן לקבל את העובדה שעברתי ממקום של להיות זה שמתווכחים אתו, לזה שמריעים לו. בהתחלה זה הרגיש מוזר מאוד. היה לי קשה לוותר על המקום של ה'שנוי במחלוקת' ולעבור להיות קונצנזוס".

ומה המצב היום? יש עדיין דברים שאתה עושה ומבקשים ממך לשנות?

"יש כל הזמן. זה חלק מהעבודה. זה לא מקצוע שבו כמו איזה צייר, אתה מצייר מה שאתה רוצה והם קונים או לא. זו הזמנה מיוחדת של אדם שהוא לא אתה. אני תמיד טוען שאי אפשר לעשות אדריכלות טובה עם אדריכל טוב בלבד. צריך גם לקוח טוב. בכל הקריירה שלי אני חושב שקרה פעמיים שקליינטים עזבו, מתוך מאות שהיו".

אילן פיבקו

צילום: יעל פינקוס

איך הגבת לזה?

"זה אף פעם לא נעים כשאומרים לך: זה לא בגללך, זה בגללי", הוא אומר בחצי חיוך. "אבל זה בהחלט מובן, אי אפשר למצוא חן בעיניי כולם כל הזמן. בפעם הראשונה שזה קרה, הייתי יותר צעיר. נתתי את כל נשמתי וחשבתי שאני והלקוח נורא אוהבים. זה באמת נורא דומה לרומן", הוא מחייך וממשיך, "אתה משוכנע שהצד השני אוהב אותך באותה מידה, ואתה מרגיש נהדר, ואז פתאום הוא אומר לך, סליחה, אני חושב שזה לא מתאים. זה שוק. כמו ביחסים".

אתה חושב שהצלחת לחנך את השוק?

"אני חושב שבמידה מסוימת כן. בית זה לא דבר שאתה עושה כלאחר יד. לפעמים אתה חייב להוציא אנשים ממסלול חשיבה מקובע שיש להם, כזה שהם בעצמם לא רוצים להיות בו".

מה זאת אומרת?

"אנשים באים עם רשימת דברים ואומרים שככה הם רוצים שהבית יראה. ואני אומר להם: אתם רוצים להתרגש, להרגיש התרוממות רוח, להרגיש שאתם חלק ממה שקורה בעולם האמנות והעיצוב, אבל אתם לא יודעים להגדיר את זה. למשל, מישהו אומר לי שהוא רוצה כרכוב סגול. זה לא שהוא רוצה כרכוב סגול, אלא שהוא ראה את זה במקום מסוים וזה עשה לו טוב. אבל בעצם מה שהוא רוצה זה מה שמאחורי זה, מה שגורם לו התרגשות ומביא אותו למקום אמיתי".

אילן פיבקו

פרויקט "בלו" – צילום: evolve media

סופו של הזאב הבודד

במשך שנים נוצרה לפיבקו תדמית של זאב בודד. זה שפועל לבד. אבל ממשרדו הסמוך לנמל יפו, שם נערך הריאיון איתו, עולה תמונה מעט שונה. ליד החלל המרכזי במשרד, שאליו מתחבר חדרו של פיבקו וחדר ישיבות, נמצא גם חדר עבודה גדול שבו יושבים יתר באי המשרד, כ-35 אדריכלים. הצוות הגדול שמלווה מדי יום את פיבקו יושב ליד מחשבים ושולחנות עבודה, שרטוטים ואיורים ומוציא לפועל את הפרויקטים השונים.

"זה כבר לא זאב בודד, כי אי אפשר לגדול לבד", אומר פיבקו. "היום אני עם שותף ששמו עמית מס, שהוא אדריכל. הוא משלים אותי. יש לו תרומה רצינית ביותר לצד שיכול לנהל אנשים במשרד ולהפעיל אותם. דברים אמנם יוצאים משולחני, אבל הם עוברים לשלושה-ארבעה מנהלי פרויקטים. אין ספק שחלק מההצלחה שלנו הוא ביכולת לעשות משהו יותר היררכי מאשר זאב בודד".

תדמית ה"זאב הבודד" מתייחסת גם לאינדיבידואליסט שאתה, שדעותיו לא תמיד מקובלות על הרוב. איך זה מתחבר לאדריכלות שלך שמנהלת דיאלוג עם הסביבה?

"הצורה שבה אני עובד היא שאני לא מביא את עצמי, אלא את 'פותר הפתרונות'. והקונטקסט מביא את הכיוון של הפתרון. האינדיבידואליות אינה בלבטא משהו שהוא קודם כל אני, אלא ביכולת שלי לקחת את הנתונים של המקום, וליצור מהם משהו שבין השאר גם הוא אני".

פיבקו מתאר את עבודתו כסוג של בירור מושגים, כבחינה של איך באמת צריכים להיראות הדברים בהקשר למקום ולתפקוד. "אני בוחן כל דבר כאילו לא ראיתי אותו קודם. זה סוג של חקירת האמת", הוא אומר.

אילן פיבקו

רביעיית פלורנטין – צילום: סטודיו 84

איך זה מסתדר עם פרויקט כמו "וילה נובל" בראשון לציון, שבו תכננת במקור שני סגנונות שונים לגמרי, טוסקני ומודרני, לשכונת קוטג'ים? (בסופו של דבר נבחר הסגנון המודרני)

"קודם כל זה דבר שאפשר לעשות. בערים הכי מעניינות בעולם רואים שיש רבדים של סגנונות ותקופות. אנחנו חיים בתקופה של כאוס ואקלקטיות עם מגוון אפשרויות שמתוכן אנחנו בוחרים, בניגוד לתקופות עתיקות שבהן הסגנון נבע מטכנולוגיות בנייה שהיו באותה תקופה ויצרו את הסגנון. כמעט אין לנו מגבלות של צורות בבנייה, וזה בסופו של דבר יצר מתחילת המאה ה-20 איזשהו נוף כאוטי. עם זאת, היום אנחנו רואים את המגוון הזה כאסתטי".

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
האם הצלחתנו נטועה בתרבות שבה גדלנו?

נדב רט

פרק המבוא של הספר "מאסטרים" שכתב אוהד טופור, מבקש להנכיח בכל עוצמתה את השאלה היהודית. היהודים מהווים פחות מרבע אחוז...

אנחנו לא חיות, וגם לא רובוטים

ד"ר משה רט

בניגוד לרושם שמעורר שמו, "מרד המכונות" אינו ספר מדע בדיוני בסגנון ספרי הרובוטים של אסימוב, ואף אינו מזהיר מפני תרחישי אימים בהם בינה...

מה עובר לכם בראש כשאתם חושבים על מיליונר?

נדב רט

מתי יודעים שספר הופך להיות מאופנה עונתית חולפת לקלאסיקה אמיתית? – כשהוא ממשיך להיות מתורגם ומופץ גם עשרות שנים לאחר שיצא...

שיעור בענווה מהאימפריה הרומית

גלית דהן קרליבך

ספרים רבים נכתבו על רומא העתיקה ונדמה ששום ספר איננו בחזקת "יותר מדי". מה יש בממלכה הזו שצמחה מעיר קטנה ולא עשירה במיוחד...

תמונה למחשבה: שני חוקים ובחירה אחת

אריק בס

פיטר פול רובנס נחשב לאחד מגדולי הציירים בתולדות האמנות המערבית. בציור זה הוא מתאר את דניאל, מצאצאי המלך דוד, שנלקח בצעירותו...

תמונה למחשבה: הומרוס ובעיית האב הנעדר

ווקר לרסון

כשחושבים על שירו ​​האפי של הומרוס "האודיסאה", שנכתב במאה השמינית לפנה"ס, חושבים בדרך כלל על מסע מלווה בקשיים, על מפלצות,...

מהי הדרך הנכונה להשתמש בכוח הרצון שלנו?

דינה גורדון

אין זו פעם ראשונה ששמו של הפסיכולוג ד"ר רוי באומייסטר מופיע במגזין, בראש ובראשונה בזכות ההבנות המרתקות שאליהן הוא מגיע. גם...

איראן תהפוך בקרוב למדינה גרעינית. מה אז?

נדב רט

את נושא ספרו החדש של ההיסטוריון ישי פרס היינו מצפים למצוא בספרים מסוגה אחרת לגמרי – דיסטופיות מפחידות מהסוג המנבא את חורבן...

שתפו: