בתוך שנים ספורות הפך פיצו קדם לאחד האדריכלים המדוברים בישראל. בריאיון הוא מספר על הדרך לבתי האלפיון העליון, על הפחדים והחששות מול הלקוחות, וגם על האמונות ("לא מאמין יותר במגדלי יוקרה, אלא במגדלי תרבות")

איל לוינטר | 8 ביולי 2013 | תרבות ואמנות | 8 דק׳

פיצו-לנד

בתחילת שנות ה-2000 חיפש פיצו קדם, אז סטודנט מצליח בשנות ה-30 לחייו, לפרוץ לשוק האדריכלות בארץ. הבעיה היחידה שלו הייתה שארסנל הכלים שעמד לרשותו היה מוגבל מאוד, והצטמצם בעיקר "לביטחון עצמי גבוה שגובל בחוצפה ובטמטום", הוא משחזר.

"באתי בחוסר ידיעה כזה, מאושר ובטוח שאין שני לי. הדבר היחיד שנצמדתי אליו היה הקו האדריכלי שלי", הוא אומר. רצה הגורל ואחד הפרויקטים המוקדמים של קדם היה דירת גג ברחוב אחד העם בתל אביב, שהייתה שייכת לבחור צעיר. כשעלו לגג אמר לו הבחור: "הגג הזה שייך לי כי סבא שלי היה אומן מפורסם מאוד", נזכר קדם.