כניסה
הרשמה לניוזלטר

הוא מצא את עצמו בלב הקונפליקט סביב מלחמת ויאטנם, גר בשכונת מדעני הכור הגרעיני בבאר שבע והשתייך לדור שספג טראומה גדולה במלחמת כיפור. כיצד הפך הבמאי ערן ריקליס את ניסיון החיים שלו לשפה אמנותית נוגעת ללב

מאיה לוינטר | 22 ביוני 2013 | תרבות ואמנות | 10 דק׳

ערן ריקליס: "כל מי שעל המסך זה גם אני"

"אני חושב שבסופו של דבר במאי עושה רק סרט אחד בחייו", אומר הבמאי ערן ריקליס, על אף הפלטה הצבעונית של סרטיו הרבים. "אני לא יודע איזה סרט זה בדיוק", הוא מחייך, "אבל אם מחר אעשה סרט על מכוניות מתהפכות בלוס אנג'לס, אז סביר להניח שברמה האישית, ההומנית, אני תמיד אהיה באותו מקום".

אישה בשמלת כלה על גבול ישראל-סוריה, עצי לימון המאיימים על שר הביטחון של ישראל, גופה שהממונה על משאבי אנוש במאפייה בירושלים צריך להחזיר לרומניה, הם רק חלק מסצנות קצת אבסורדיות שיוצר ריקליס בסרטיו. בתוכן, דמויותיו יוצאות למסע אישי שמתחיל בעל כורחו ומסתיים בכך שהן שלמות ומפוייסות יותר. מפוייס בעצמו, מלא בשמחת חיים ובאנרגיה חיובית ריקליס מספר על סרטו האחרון "זייתון", בשמו הישראלי "להישאר בחיים", שעורר לא מעט ביקורת מצד המבקרים הישראלים.

"השורשים של העשייה שלי הם במציאות, אבל אני לוקח את הצופה לאיזה עולם מקביל, שבו ילד פלסטיני יכול לחבור לטייס, או שכלה יכולה לעבור את הגבול בלי שאף אחד עוצר אותה" - צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
שתפו: