״הלו, מי שם?״

״זה אני, אנטואן דה סנט אכזופרי, אני מעיר אותך?״

״אמצע הלילה אנטואן! הכול בסדר? משהו קרה לקונסואלה?״

״אל תדאג, הכול בסדר, פשוט קצת נתקעתי שוב בכתיבה, חשבתי שאולי נוכל לדבר״.

״אני רואה שהשהייה בניו יורק, הרחק מצרפת, לא שינתה את הרגליך לעבוד בלילות ולהתקשר לאנשים בשתיים בלילה…״

״האמת היא שמאז שאנחנו בניו יורק ההרגלים האלו רק התחזקו. אני מרגיש כאן מאוד בודד בלילות, כאילו שאני יושב ומחכה למשהו והוא לא מגיע, כמו כשמחכים לשיחה ממישהו אהוב והטלפון לא מצלצל. זה די מתסכל לחיות ככה״.

אנחנו תמיד ממהרים למצוא פתרונות להכול. מישהו מבקש מאיתנו לצייר כבשה, אז אנחנו רצים לצייר אותה

״כולנו מרגישים את זה אנטואן, אני מקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב וכולנו נחזור הביתה״.

״בינתיים לא נראה שהיא מסתיימת, בדיוק להיפך. לפעמים אני מנסה לחשוב על כל המצב באופן רציונלי, ואני פשוט לא מצליח. איך תוך מספר חודשים צרפת עם התרבות וההיסטוריה הכול כך עשירה שלה נפלה לידיו של אדם כסיל ונוראי כמו היטלר. איך לא צפינו את זה? איך לא עצרנו את זה? הכי מתסכל שאנחנו יושבים כאן עכשיו בחיבוק ידיים ומחכים להזדמנות לעשות משהו״.

״אתה לא מחכה סתם אנטואן, תתעודד! לפי מה שהבנתי ממך התקדמת מאוד עם הספר האחרון שלך״.

״אז זהו, שקצת הפסקתי לעבוד עליו, התחלתי לעבוד על משהו אחר. זה יפתיע אותך״.

״באמת? עכשיו אני מסוקרן! חכה, אני עובר טלפון, למטבח, כך גם כבר אכין לי קפה״.

אנטואן חיכה על הקו. הוא סיים סיגריה נוספת וחשב שהוא כבר מרגיש יותר טוב. כוס קפה זה רעיון מצוין, גם הוא יכין לעצמו אחת.

״אנטואן, אתה שם?״

״כן, כן״.

״אז מה הספר החדש שאתה עובד עליו? גם הוא קשור בטיסות?״

״אני לא חושב שאני יכול לכתוב על משהו שלא קשור בטיסות… אבל זה ספר שונה, זה ספר לילדים. אפילו קניתי לעצמי עפרונות צבעוניים…״

״הו זאת באמת חדשה, על מה הספר?״

״אתה זוכר את הבחור הצעיר הזה שאני כל הזמן מצייר? זה עם התלתלים״.

״כן, אני זוכר״.

״המו״ל שלי כאן בניו יורק ראה את הציור במקרה והציע לי לנסות לכתוב עליו מעשייה לילדים. מאז שזה קרה אני נמצא כאילו בעולם אחר, בפלנטה אחרת ליתר דיוק, כותב ומצייר. זה דבר אחד לשרבט איזו דמות, אבל זה משהו אחר לנסות להבין למה אתה עושה את זה ולמה דווקא אותו״.

״הוא באמת מין ילדון קסם כזה, כאילו באמת לא מהעולם הזה, גם יש לו גלימה, לא?״

״כן, גלימה, ועכשיו גם יש לו כוכב שממנו הוא בא, שושנה יחידה ומפונקת שהוא מגדל על הכוכב שלו, ועכשיו גם כבשה. האמת שלא בדיוק, הוא ביקש ממני שאצייר לו אחת, אבל עד עכשיו הוא לא היה מרוצה מהתוצאה״.

״רגע, התבלבלתי, מה זאת אומרת ביקש ממך? אנטואן אתה בטוח שהכול בסדר?״

״כן, הכול בסדר, רק משהו מטריד אותי בסיפור. עד עכשיו הסיפור הוא כזה, אני טס מעל מדבר סהרה ופתאום המטוס שלי מתרסק בלב המדבר. אני מסתכל סביב ומרגיש אבוד לגמרי״.

״נשמע מוכר למדי… חוויית סף המוות שלך במדבר לפני שבע שנים עדיין משפיעה עליך״.

״כן ידידי, כנראה, אבל זה יותר מזה. יש משהו במדבר שהוא רחוק מהכול, מתעתע ולא ברור. ודווקא שם יכולתי בדמיוני סוף סוף לפגוש את הילדון שלי. הוא בא אלי, כמו מתוך חלום. עם תלתלים זהובים ומבט תמים וטהור״.

״ומה קורה אז?״

״זהו, שהדבר הראשון שאני שומע זה את הילדון הזהוב אומר לי: ׳צייר לי כבשה בבקשה׳״.

״מעניין… ואז מה אתה עושה?״

״אני מצייר לו כבשה, ואתה יודע שכבשים זה לא הצד החזק שלי. זה מה שעשיתי הערב, אבל אף כבשה לא התאימה לו, אחת נראתה חולה, אחרת נראתה כמו כבש, והשלישית נראתה זקנה מידי״.

״אנטואן, ביננו, כל זה נשמע קצת הזוי״.

״אל תיסוג לאחור, תישאר איתי, תעזור לי״.

״אוקיי, למה הוא רוצה שתצייר לו כבשה?״

״כדי להביא אותה לכוכב שלו״.

״ביקשת ממנו לספר לך איך הוא מדמיין שהכבשה הזאת נראית?״

״אה, שכחתי להגיד לך, הילדון הקטן הזה לא עונה לשאלות ששואלים אותו…״

״הממ מעניין.. אולי זה לא במקרה. אולי הוא מלמד אותך שיעור״.

״שיעור של מה?״

״אחד הדברים שאנחנו בני האדם תמיד עושים זה לרוץ למצוא פתרונות להכול. מישהו מבקש מאיתנו לצייר כבשה, אז אנחנו רצים לצייר אותה עבור אותו אדם, אבל כשאנחנו עושים זאת, אנחנו לא חושבים עליו באמת״.

״לא?״

״תחשוב על זה, אנחנו רק חושבים על זה שאנחנו רוצים לצייר טוב את הכבשה״.

שקט נשמע מצדו השני של הקו. אנטואן חשב כמה רגעים ואז פנה לידידו: ״תודה על העזרה, אני ממש חייב לסיים״.

הוא פתח את המגירה ושלף דף לבן חלק, כפי שתמיד נהג לעשות כשעלה במוחו רעיון. הוא צייר קופסה עם שלושה חורים. ״זו תיבה״, כתב במחברתו, ״׳הכבשה שביקשת נמצאת בתוכה׳. פניו של השופט הצעיר האירו: ׳זה בדיוק מה שרציתי׳, אמר״.

* המחברת השתמשה בדמיונה כדי להחיות את הסיפור המבוסס על מאורעות אמיתיים.