כניסה
הרשמה לניוזלטר

פוחדים מסוף העולם? המדענית רייצ׳ל ארמסטרונג ועמיתיה מתכננים לבנות עולם שלם בחלל שנוכל להתקיים בו. עדיין לא ברור אם חיות יוכלו להיכנס אליו

מאיה מזרחי | 24 בפברואר 2015 | תרבות ואמנות | 10 דק׳

תיבת נח 2015: המשט לחלל

דמיינו שאתם טסים לחו״ל, ואז ממשיכים ומגיעים לחלל, אבל לא לחלל השחור אלא לתוך סוג של חללית ענקית. החללית הזאת היא מין עולם שעשוי מבוץ ואדמה ויצורים חיים, עולם כזה שלא ראיתם עד כה, אפילו בסרטים. אתם מסתכלים סביב ומחליטים שזה רעיון טוב להשתקע שם ולבנות לעצמכם בית וגינה חצובים בסלע.

המדענית, הממציאה והאדריכלית רייצ׳ל ארמסטרונג טוענת שכל זה יהיה אפשרי, אמנם בעוד מאה שנה, אבל ״טוב שאנחנו מתחילים לחשוב על זה בהיגיון כבר עכשיו, כי אחרת לעולם לא נגיע לשם״, היא מספרת בראיון לאפוק טיימס. בימים אלה היא מובילה צוות של מדענים, אדריכלים, אמנים ואנשים מהמקצועות ההומניים כדי לתכנן את חללית הענק הזאת שתוכל לקיים בתוכה חיים במשך דורות. אז אם אתם מאמינים בנבואות, ולאור מצבו המתדרדר של כדור הארץ שלנו, עולם מהסוג הזה עשוי לשמש גלגל הצלה לא רע בכלל למי מאיתנו שעדיין ישאר.

כיום זה עדיין נראה רחוק מתמיד – כל הניסיונות שנעשו עד היום לבנות סביבה כזו בחלל עלו בתוהו. לתוך המציאות הזו נכנסת ארמסטרונג, שמנסה לעשות משהו שונה לגמרי ממה שנעשה עד היום. היא מסבירה שעד כה הגישה להתיישבות בחלל הייתה ״מלמעלה למטה״: לוקחים כלי מסוים, יוצרים בתוכו סביבה עם אנשים, פרחים ודשא ושולחים אותו לחלל. ״הגישה הזאת לעולם לא תצליח לקיים סביבה לטווח ארוך״, היא טוענת. 

המדענית שלמדה רפואה, כימיה ופיזיקה מתכננת גישה הפוכה: ״מלמטה למעלה״. היא מתכננת ליצור את האדמה בעצמה ולא סתם אדמה, אלא כזאת ש״תצמח״ כלפי מעלה, ותגדל את בנייני העתיד. הרעיון נשמע מעניין, אולם כדי להצליח בכך ארמסטרונג ועמיתיה החלו לבצע ניסויים בטבע, כאן על כדור הארץ, בסגנון הניסוי המפורסם של ״הארנב שזוהר בחושך״. בניסוי הזה נלקח חלבון מדנ״א של מדוזות והוזרק ביחד עם חומר פלורסנטי לתוך ביצים של ארנבת, מה שגרם לארנבת לזהור כשהחלבון נקלט בהצלחה בגוף הארנבים. 

יש שיטענו שההתערבות בטבע הולכת לעתים רחוק מידי. האם הכול מותר בשם המדע, ומה יקרה לתרבות הרוחנית שלנו? ארמסטרונג טוענת בעצמה שהגבולות לפעמים מטושטשים.

רייצ׳ל ארמסטרונג  |  Rhian-Cox

רייצ׳ל ארמסטרונג | Rhian-Cox

מחברת בניינים לטבע

כשארמסטרונג הייתה בת חמש, היא הייתה בורחת משער ביתה באנגליה אל הגינה בלי שאימה תוכל למנוע זאת ממנה, והייתה בונה עולמות קטנים בצנצנות ריבה ריקות, וממקמת בהם יצורים מן הגינה. מכוסה בבוץ, היא רצתה להפגיש בין עכבישים, תולעים ונמלים ולגרום להם לתקשר ולחיות טוב יותר יחד. היא ניסתה לגרום להם ״לדבר אחד עם השני״ דרך ניסויים כימיים ממש, בהם היא הביאה מלח, מים ומקלות ובוץ שהיא חשבה שהם יאהבו. ״התמימות והאידאליזם שלי כמובן מעולם לא עבדו״, מספרת ארמסטרונג, ״ואימי הייתה מרוקנת את העולמות ששקעו בסוף כל יום. כשגדלתי, הבנתי שמה שניסיתי לעשות בצנצנת לא באמת יכול לעבוד בעולם הגדול״. 

עשרות שנים לאחר מכן, כשסיימה לימודי רפואה, חזרה ארמסטרונג לחקור את שפת הטבע, כדי להבין כיצד לתקשר איתו ולהשפיע עליו באופן חיובי. היא התבוננה, חקרה, ולבסוף הגיעה למסקנה – החברה האנושית עובדת בצורה שאינה בת קיימא, בצורה הפוכה מזו שבה עובד הטבע. 

לטבע יש דרך מיוחדת לשוחח עם המערכות החיות שנמצאות בו, מסבירה ארמסטרונג. הוא עושה את זה דרך תגובות כימיות שנקראות מטבוליזם, שיוצרות וקולטות אנרגיה. כך החומרים החיים בטבע מעבירים אנרגיה לחומרים שסביבם ומזינים אותם, וגם קולטים מהם אנרגיה בחזרה. כל התהליך הוא בר קיימא. 

בחברה האנושית זה עובד הפוך, טוענת ארמסטרונג וממחישה את זה באמצעות דוגמה מעולם הבנייה. ״לכל הבניינים שבונים היום יש משהו משותף – בונים אותם באמצעות טכנולוגיה ויקטוריינית״, היא מסבירה. בדרך הבנייה הויקטוריאנית משרטטים קודם כל את המבנה, ורק לאחר מכן בונים אותו בעבודת כפיים, לבנה על לבנה וכופים את המבנה על החומר. האנרגיה עוברת מהעובדים לבניין, אבל הבניין לא מחזיר אנרגיה לעובדים או לסביבה, כפי שקורה בטבע. ״זאת לא קיימות״, אומרת ארמסטרונג, ״אני מאמינה שהדרך היחידה שבה נוכל לבנות בניינים וערים שיתקיימו לטווח ארוך היא דרך חיבורן לטבע, לא בהפרדה ממנו״. 

רבים אמנם יסכימו שהבנייה ויקטוריאנית אינה מעודדת ״קיימות״, אבל יטענו גם כי לבנייה ״מלמעלה למטה״ יש חשיבות תרבותית ואסטתית שאי אפשר להתעלם ממנה. תחושת השלווה וההרמוניה שמבנים מהסוג הזה עשויים להשרות על האדם השוהה בהם מתבססת על תורתן וחשיבתן של התרבויות העתיקות בעולם שאיכלסו ומאכלסות עדיין את כדור הארץ שלנו.

כדי לחבר בניינים לטבע, ארמסטרונג החלה לחקור חומרים מטבוליים ואת השימוש שאפשר לעשות בהם באדריכלות. ״כמובן שחומרים כאלה לא קיימים באדריכלות״, אומרת ארמסטרונג, ״אז נאלצתי ליצור אותם״. 

ארמסטרונג פיתחה חומר כימי קטן שעשוי מטיפות הנקראות ProtoCell – סוג של תרכובת כימית שכאשר היא באה במגע עם חומרים שונים, כמו מים למשל, היא יוצרת חומר מלאכותי חדש שלא היה שם קודם. ארמסטרונג יכולה לשלוט בהיווצרות החומר וממש לתכנת את מאפייניו. כך נוצרת שכבה על גבי שכבה של חומר, ובהדרגה נוצר סוג חדש של מבנה – מבנה ש״גדל״ כלפי מעלה. החומר הזה גם סופח פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה והופך אותו לסוג של מינרל. 

מתוך ניסוי של רייצל ארמסטרונג ליצירת אדמה מלאכותית  |  רייצ׳ל ארמסטרונג

מתוך ניסוי של רייצל ארמסטרונג ליצירת אדמה מלאכותית | רייצ׳ל ארמסטרונג

מצילה את ונציה

אחד הניסויים שארמסטרונג עשתה עם החומר היה בעיר ונציה, שכידוע בנויה על יסודות מעץ רעוע, וחלקים ממנה כבר החלו לשקוע במים שמציפים אותה. ״הצענו דרך שבה אולי אפשר יהיה לשקם את ונציה באמצעות הטכנולוגיה שפיתחנו״. 

ארמסטרונג שמה את החומר בתוך המים, בסמוך לעמודי העץ. כך נוצרה שכבה חדשה של חומר מסביב לעץ, משהו שדומה קצת לאבן גיר, שחיזקה את בסיסו ואמורה למנוע את שקיעתו. ״אנחנו שולטים בכיוון התפשטות החומר באמצעות אור. החומר נמשך לאזורים חשוכים. 

״הטכנולוגיה גם יכולה לספוח את הזיהום מן הסביבה. הרעיון היה לא רק ליצור מבנה שיתפקד. הרעיון היה להשתמש באחד מהחומרים המתוכנתים האלה כדי למצוא פתרון לבעיות שהעיר מתמודדת איתן. כך יצרנו יחסים בין העיר, הסביבה הימית והחומרים הטבעיים״.

בעתיד, מקווה ארמסטרונג, יתקשו לומר האם המבנים החדשים במים נוצרו מתהליך טבעי או מלאכותי. 

בעצם מאז שאת ילדה את מחפשת דרכים לשנות את הטבע. האם מותר לך? האם אינך בוגדת בטבע כשאת עושה זאת? 

״זאת שאלה טובה מאוד. אני חושבת שזה תלוי מאוד בעמדה הפילוסופית שלך או אם לדעתך הטכנולוגיה היא משהו שהוא נפרד או קשור לטבע. אני חושבת שבעידן התעשייתי הפרדנו את הקיום האנושי מהטכנולוגיה ומהטבע. כמו שני קצוות שמעולם לא התאחדו. בעידן של הביוטכנולוגיה אנחנו מתחילים להבין את היכולות הטכנולוגיות של העולם הטבעי.

״דוגמה לכך היא הארנב שזוהר בחושך. הארנב עדיין נשאר ארנב, הוא עדיין עושה דברים ׳ארנביים׳, הוא רק עושה משהו אחד שונה ממה שהוא עשה בעבר. יש אנשים שלא יסכימו עם זה, אבל העמדה שלי היא שכשאנחנו מתחילים להסתכל על החיים כטכנולוגיה, אז אין כבר את ההפרדה בין מה שאנחנו עכשיו למה שאנחנו יכולים להיות. זה לא שכולנו הופכים להיות מכונות, אלא שאנחנו מתחילים לעבוד עם הטבע בדרכים חדשות. אנחנו מתחילים לתכנת עם שפת הטבע״.

יש גישה שאומרת שבטבע קורים תהליכים טבעיים ויש לו מחזוריות, וכל התערבות היא בעייתית. 

״אני נמצאת באמת בין הקווים האלה. אני מסכימה שזה בעייתי, התערבות בטבע אינה מקובלת על כולם. אבל כל עוד אנשים אומרים שבני אדם מחוברים לטבע בבסיסם, צריך לחשוב איך אנחנו יכולים לתקשר טוב יותר עם הטבע ולא לשלוט עליו באמצעות תהליך תעשייתי. אני רוצה לדבר עם עולם הטבע בשפה הפשוטה ביותר – דרך הפיזיקה והכימיה״.

דימוי של האבנים ״הצומחות״ מתחת לעיר ונציה  |  Christian-Kerrigan

דימוי של האבנים ״הצומחות״ מתחת לעיר ונציה | Christian-Kerrigan

ליצור את השמש

המסוכה הבאה של ארמסטרונג כבר עלתה הרבה מעל פני המים, לחלל. ״הבנתי שאנחנו לא חייבים לחשוב רק על מה שהטבע עושה כאן, בכדור הארץ. אנחנו יכולים לחשוב מה יקרה לו אם יהיו לנו נסיבות אחרות, ולעודד את הטבע למצוא פתרונות חדשים. במילים אחרות, אם לא נגביל אותו לציפיות התרבותיות שלנו ונאפשר לו לנשום, נגלה שהוא יביא לנו אפשרויות חדשות״. 

כך הצטרפה ארמסטרונג לפרויקט Persephone באוניברסיטת גרינוויץ׳, המוקדש למחקר ופיתוח של ספינות חלל שיוכלו בעתיד לאפשר לאנשים לקיים חיים עצמאיים מחוץ לגבולות כדור הארץ. 

הגעת לחקור את הנושא מתוך מחשבה שנצטרך את זה בעתיד? שהמין האנושי עומד להיכחד? 

״לא באמת דמיינתי את זה כמו רפסודת הצלה שתציל את המין האנושי מהכחדה. חשבתי על זה כמו על מישהו עם מחלה קשה, שצריך לחשוב מחדש מהי המשמעות להיות אנושי או יצור חברתי. מעין מעבדה שמאפשרת להמציא מחדש את היחסים שלנו עם עצמנו והסביבה שלנו״. 

כבר בשנות ה-90 עמלו צוותים אמריקנים במטרה לפתח סביבה סגורה שמתאימה לחיים בחלל: הם ניסו לגדל את כל מזונם ולמחזר זבל ומים במתקן מיוחד באריזונה שנועד לדמות סביבה כזו. אבל המשימה נכשלה: הם גוועו ברעב, רמת החמצן במתקן נפלה לאורך זמן ואפילו מערכת סינון המים לא החזיקה מעמד. 

איך תיראה הסביבה הזאת שאתם יוצרים בחלל? מה יש בה?

״בתעשיית החלל מניחים שהגודל האופטימלי להתיישבות בחלל הוא 500 איש, ועד עכשיו דמיינו את זה כמין צינור מכני ענק שיש בתוכו עיר״. 

כמו בסרט ״אליסיום״? 

״בסרט אליסיום, הם לקחו מין דשא אמריקני שגדל בתוך מין גוף מכני. אבל איך זה יכול להיות? דשא צריך תשתית שלמה שמחזיקה אותו, קוראים לזה אדמה… כדי שדשא יגדל הוא צריך קשר לאדמה, מים ואוויר. לא יהיה לך דשא ובטח שלא פרברים אמריקנים בצינור המכני, אם לא תטפלי באדמה.

״כשאנחנו חושבים על הבסיס של כל התרבויות הגדולות, הערים העשירות כמו לונדון, ניו יורק ורומא, הן נמצאות היכן שהאדמה היא הפורייה ביותר. כשאת חושבת לבנות סביבת חיים בחלל חשוב שתביני איך ליצור קרקע פורייה. בזה עוסק הפרויקט. 

״צירפתי יחד קבוצה בין-לאומית של מדענים, אנשים ממדעי החברה, אמנים, כדי לחשוב על השאלות הגדולות שהתיישבות כזו בחלל תצטרך להתמודד איתן, אבל גם כדי ליצור אב טיפוס ולבצע ניסויים שיענו על ההיבטים הפיזיים והיצירה של האדמה. הרעיון הוא לא להעתיק את האדמה שעל הארץ אלא לחשוב על טקטיקה ואסטרטגיה שבה האדמה (המלאכותית, מ״מ) שניצור תתקיים במרחבים חדשים״. 

מדוע צירפת אמנים לפרויקט? 

״אני חושבת שבכל פרויקט שקשור לחיים, אנחנו צריכים לשאול שאלות קיומיות ולפתח רעיונות איך נחיה יחד. הרי אנחנו לא רובוטים. ישנן שאלות תרבותיות, אסתטיות וסוציאליות חשובות מאוד כאשר חושבים על אנשים הנמצאים במערכת סגורה של חללית״.

מדענים ניסו בעבר לפתח מערכת אקולוגית סגורה כזו ונכשלו. מה יגרום לכם להצליח?

״הבעיה הייתה שהם יצרו מערכת אקולוגית סגורה, כשלמעשה כדור הארץ אינו מערכת סגורה. הוא מערכת פתוחה. כדור הארץ מקבל אנרגיה רבה מהשמש. אם אנחנו סוגרים מערכת היא הופכת לארון קבורה״.

אז איך תקיימו מערכת פתוחה בחלל? 

״יש כמה אסטרטגיות. אם את  בוחרת בגישה התעשייתית, תחפשי איך להפחית את הוצאות האנרגיה שלך ותצמצמי את השימוש בחומר עד לדרגה שבקושי תתקיימי. בגלל זה בסרטי המדע הבדיוני רואים אנשים שנכנסים לשינה עמוקה. זה לא מה שאני מתעניינת בו. אני מתעניינת בסביבה שעדיין יכולה להזין, לגדל, ולחיות. אם אנחנו עוזבים את השמש שלנו, אנחנו חייבים להביא אתנו אלטרנטיבה שתחליף את השמש הזאת״.

שמש מלאכותית? 

״כן, ניצור שמש משלנו. זה נשמע שאפתני מאוד, אבל כשתהיה טכנולוגיה שתאפשר את זה בעוד כמה שנים, זה לא יהיה עניין גדול ליצור שמש ממקור אנרגיה גרעיני…״, צוחקת ארמסטרונג. ״זה מה שאנחנו צריכים כדי לשרוד במרחב כזה וזאת ההתניה להצלחה של התיישבות כזו. אם תקראי ספרות של ׳אינטרסטלר׳ (בין כוכבים, מ״מ) תראי שמדברים על סוגים רבים של טכנולוגיה כזאת שתאפשר לנו לעזוב את מערכת השמש שלנו. אלו אינם אתגרים של הטווח הקצר, אבל דווקא בגלל זה אנחנו צריכים להתחיל לחשוב עליהם עכשיו״. 

ארמסטרונג והצוות שלה יצטרכו להתמודד גם מול אתגרים נוספים. מלבד פיתוח שמש מלאכותית ואספקת מזון, מים וחמצן למסע ארוך בחלל שסופו אינו ידוע, החללית תצטרך גם לדמות כוח כבידה אם היא רוצה שאנשים וחיות ישרדו את המסע. שלא לדבר על מערכת הנעה מהפכנית שתצטרך להביא את החללית לחלל מכל מקום שלא תהיה בו.

ב-2012 גם ממשלת ארה״ב נכנסה למרוץ הזה, כשהשיקה פרויקט במימון נאס״א למחקר של טכנולוגיות שיאפשרו מסע בין-כוכבים במאה הקרובה. 

יש סיכוי שנאבד שליטה על מה שפיתחנו? שבעתיד האדם יגיע למצב שהוא כבר לא יוכל לשלוט במפלצת שיצר מהתערבות בטבע? 

״אנחנו לא יוצרים מפלצות. דברים לא עובדים תמיד בדרך שבה אנחנו רוצים שהם יעבדו, אבל אנחנו נמצאים שם כדי ׳לגנן את הגינה שלנו׳. אם אתה יוצר גינה, עוזב אותה למשך עשר שנים ואז חוזר ומצפה שהדשא יהיה נקי ומסודר ושהפרחים יפרחו, בטוח תתאכזב. הטכנולוגיה מתחת לוונציה לדוגמה, לא תברח ותשנה צורה לגמרי, אלא אם נזניח אותה. יש פה סיכונים, אבל אני חושבת שהם הרבה יותר קטנים ממה שהמדע הבדיוני גורם לנו להאמין. הדברים שאנחנו יוצרים לא יהפכו לגודזילה״. 

שתפו את הכתבה:

תיבת נח 2015: המשט לחלל

פוחדים מסוף העולם? המדענית רייצ׳ל ארמסטרונג ועמיתיה מתכננים לבנות עולם שלם בחלל שנוכל להתקיים בו. עדיין לא ברור אם חיות יוכלו להיכנס אליו

מאיה מזרחי | 24 בפברואר 2015 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

ציור של החללית פרספונה (Persephone)  |  ציור: Jon-Morris-Phil-Watson

דמיינו שאתם טסים לחו״ל, ואז ממשיכים ומגיעים לחלל, אבל לא לחלל השחור אלא לתוך סוג של חללית ענקית. החללית הזאת היא מין עולם שעשוי מבוץ ואדמה ויצורים חיים, עולם כזה שלא ראיתם עד כה, אפילו בסרטים. אתם מסתכלים סביב ומחליטים שזה רעיון טוב להשתקע שם ולבנות לעצמכם בית וגינה חצובים בסלע.

המדענית, הממציאה והאדריכלית רייצ׳ל ארמסטרונג טוענת שכל זה יהיה אפשרי, אמנם בעוד מאה שנה, אבל ״טוב שאנחנו מתחילים לחשוב על זה בהיגיון כבר עכשיו, כי אחרת לעולם לא נגיע לשם״, היא מספרת בראיון לאפוק טיימס. בימים אלה היא מובילה צוות של מדענים, אדריכלים, אמנים ואנשים מהמקצועות ההומניים כדי לתכנן את חללית הענק הזאת שתוכל לקיים בתוכה חיים במשך דורות. אז אם אתם מאמינים בנבואות, ולאור מצבו המתדרדר של כדור הארץ שלנו, עולם מהסוג הזה עשוי לשמש גלגל הצלה לא רע בכלל למי מאיתנו שעדיין ישאר.

כיום זה עדיין נראה רחוק מתמיד – כל הניסיונות שנעשו עד היום לבנות סביבה כזו בחלל עלו בתוהו. לתוך המציאות הזו נכנסת ארמסטרונג, שמנסה לעשות משהו שונה לגמרי ממה שנעשה עד היום. היא מסבירה שעד כה הגישה להתיישבות בחלל הייתה ״מלמעלה למטה״: לוקחים כלי מסוים, יוצרים בתוכו סביבה עם אנשים, פרחים ודשא ושולחים אותו לחלל. ״הגישה הזאת לעולם לא תצליח לקיים סביבה לטווח ארוך״, היא טוענת. 

המדענית שלמדה רפואה, כימיה ופיזיקה מתכננת גישה הפוכה: ״מלמטה למעלה״. היא מתכננת ליצור את האדמה בעצמה ולא סתם אדמה, אלא כזאת ש״תצמח״ כלפי מעלה, ותגדל את בנייני העתיד. הרעיון נשמע מעניין, אולם כדי להצליח בכך ארמסטרונג ועמיתיה החלו לבצע ניסויים בטבע, כאן על כדור הארץ, בסגנון הניסוי המפורסם של ״הארנב שזוהר בחושך״. בניסוי הזה נלקח חלבון מדנ״א של מדוזות והוזרק ביחד עם חומר פלורסנטי לתוך ביצים של ארנבת, מה שגרם לארנבת לזהור כשהחלבון נקלט בהצלחה בגוף הארנבים. 

יש שיטענו שההתערבות בטבע הולכת לעתים רחוק מידי. האם הכול מותר בשם המדע, ומה יקרה לתרבות הרוחנית שלנו? ארמסטרונג טוענת בעצמה שהגבולות לפעמים מטושטשים.

רייצ׳ל ארמסטרונג  |  Rhian-Cox

רייצ׳ל ארמסטרונג | Rhian-Cox

מחברת בניינים לטבע

כשארמסטרונג הייתה בת חמש, היא הייתה בורחת משער ביתה באנגליה אל הגינה בלי שאימה תוכל למנוע זאת ממנה, והייתה בונה עולמות קטנים בצנצנות ריבה ריקות, וממקמת בהם יצורים מן הגינה. מכוסה בבוץ, היא רצתה להפגיש בין עכבישים, תולעים ונמלים ולגרום להם לתקשר ולחיות טוב יותר יחד. היא ניסתה לגרום להם ״לדבר אחד עם השני״ דרך ניסויים כימיים ממש, בהם היא הביאה מלח, מים ומקלות ובוץ שהיא חשבה שהם יאהבו. ״התמימות והאידאליזם שלי כמובן מעולם לא עבדו״, מספרת ארמסטרונג, ״ואימי הייתה מרוקנת את העולמות ששקעו בסוף כל יום. כשגדלתי, הבנתי שמה שניסיתי לעשות בצנצנת לא באמת יכול לעבוד בעולם הגדול״. 

עשרות שנים לאחר מכן, כשסיימה לימודי רפואה, חזרה ארמסטרונג לחקור את שפת הטבע, כדי להבין כיצד לתקשר איתו ולהשפיע עליו באופן חיובי. היא התבוננה, חקרה, ולבסוף הגיעה למסקנה – החברה האנושית עובדת בצורה שאינה בת קיימא, בצורה הפוכה מזו שבה עובד הטבע. 

לטבע יש דרך מיוחדת לשוחח עם המערכות החיות שנמצאות בו, מסבירה ארמסטרונג. הוא עושה את זה דרך תגובות כימיות שנקראות מטבוליזם, שיוצרות וקולטות אנרגיה. כך החומרים החיים בטבע מעבירים אנרגיה לחומרים שסביבם ומזינים אותם, וגם קולטים מהם אנרגיה בחזרה. כל התהליך הוא בר קיימא. 

בחברה האנושית זה עובד הפוך, טוענת ארמסטרונג וממחישה את זה באמצעות דוגמה מעולם הבנייה. ״לכל הבניינים שבונים היום יש משהו משותף – בונים אותם באמצעות טכנולוגיה ויקטוריינית״, היא מסבירה. בדרך הבנייה הויקטוריאנית משרטטים קודם כל את המבנה, ורק לאחר מכן בונים אותו בעבודת כפיים, לבנה על לבנה וכופים את המבנה על החומר. האנרגיה עוברת מהעובדים לבניין, אבל הבניין לא מחזיר אנרגיה לעובדים או לסביבה, כפי שקורה בטבע. ״זאת לא קיימות״, אומרת ארמסטרונג, ״אני מאמינה שהדרך היחידה שבה נוכל לבנות בניינים וערים שיתקיימו לטווח ארוך היא דרך חיבורן לטבע, לא בהפרדה ממנו״. 

רבים אמנם יסכימו שהבנייה ויקטוריאנית אינה מעודדת ״קיימות״, אבל יטענו גם כי לבנייה ״מלמעלה למטה״ יש חשיבות תרבותית ואסטתית שאי אפשר להתעלם ממנה. תחושת השלווה וההרמוניה שמבנים מהסוג הזה עשויים להשרות על האדם השוהה בהם מתבססת על תורתן וחשיבתן של התרבויות העתיקות בעולם שאיכלסו ומאכלסות עדיין את כדור הארץ שלנו.

כדי לחבר בניינים לטבע, ארמסטרונג החלה לחקור חומרים מטבוליים ואת השימוש שאפשר לעשות בהם באדריכלות. ״כמובן שחומרים כאלה לא קיימים באדריכלות״, אומרת ארמסטרונג, ״אז נאלצתי ליצור אותם״. 

ארמסטרונג פיתחה חומר כימי קטן שעשוי מטיפות הנקראות ProtoCell – סוג של תרכובת כימית שכאשר היא באה במגע עם חומרים שונים, כמו מים למשל, היא יוצרת חומר מלאכותי חדש שלא היה שם קודם. ארמסטרונג יכולה לשלוט בהיווצרות החומר וממש לתכנת את מאפייניו. כך נוצרת שכבה על גבי שכבה של חומר, ובהדרגה נוצר סוג חדש של מבנה – מבנה ש״גדל״ כלפי מעלה. החומר הזה גם סופח פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה והופך אותו לסוג של מינרל. 

מתוך ניסוי של רייצל ארמסטרונג ליצירת אדמה מלאכותית  |  רייצ׳ל ארמסטרונג

מתוך ניסוי של רייצל ארמסטרונג ליצירת אדמה מלאכותית | רייצ׳ל ארמסטרונג

מצילה את ונציה

אחד הניסויים שארמסטרונג עשתה עם החומר היה בעיר ונציה, שכידוע בנויה על יסודות מעץ רעוע, וחלקים ממנה כבר החלו לשקוע במים שמציפים אותה. ״הצענו דרך שבה אולי אפשר יהיה לשקם את ונציה באמצעות הטכנולוגיה שפיתחנו״. 

ארמסטרונג שמה את החומר בתוך המים, בסמוך לעמודי העץ. כך נוצרה שכבה חדשה של חומר מסביב לעץ, משהו שדומה קצת לאבן גיר, שחיזקה את בסיסו ואמורה למנוע את שקיעתו. ״אנחנו שולטים בכיוון התפשטות החומר באמצעות אור. החומר נמשך לאזורים חשוכים. 

״הטכנולוגיה גם יכולה לספוח את הזיהום מן הסביבה. הרעיון היה לא רק ליצור מבנה שיתפקד. הרעיון היה להשתמש באחד מהחומרים המתוכנתים האלה כדי למצוא פתרון לבעיות שהעיר מתמודדת איתן. כך יצרנו יחסים בין העיר, הסביבה הימית והחומרים הטבעיים״.

בעתיד, מקווה ארמסטרונג, יתקשו לומר האם המבנים החדשים במים נוצרו מתהליך טבעי או מלאכותי. 

בעצם מאז שאת ילדה את מחפשת דרכים לשנות את הטבע. האם מותר לך? האם אינך בוגדת בטבע כשאת עושה זאת? 

״זאת שאלה טובה מאוד. אני חושבת שזה תלוי מאוד בעמדה הפילוסופית שלך או אם לדעתך הטכנולוגיה היא משהו שהוא נפרד או קשור לטבע. אני חושבת שבעידן התעשייתי הפרדנו את הקיום האנושי מהטכנולוגיה ומהטבע. כמו שני קצוות שמעולם לא התאחדו. בעידן של הביוטכנולוגיה אנחנו מתחילים להבין את היכולות הטכנולוגיות של העולם הטבעי.

״דוגמה לכך היא הארנב שזוהר בחושך. הארנב עדיין נשאר ארנב, הוא עדיין עושה דברים ׳ארנביים׳, הוא רק עושה משהו אחד שונה ממה שהוא עשה בעבר. יש אנשים שלא יסכימו עם זה, אבל העמדה שלי היא שכשאנחנו מתחילים להסתכל על החיים כטכנולוגיה, אז אין כבר את ההפרדה בין מה שאנחנו עכשיו למה שאנחנו יכולים להיות. זה לא שכולנו הופכים להיות מכונות, אלא שאנחנו מתחילים לעבוד עם הטבע בדרכים חדשות. אנחנו מתחילים לתכנת עם שפת הטבע״.

יש גישה שאומרת שבטבע קורים תהליכים טבעיים ויש לו מחזוריות, וכל התערבות היא בעייתית. 

״אני נמצאת באמת בין הקווים האלה. אני מסכימה שזה בעייתי, התערבות בטבע אינה מקובלת על כולם. אבל כל עוד אנשים אומרים שבני אדם מחוברים לטבע בבסיסם, צריך לחשוב איך אנחנו יכולים לתקשר טוב יותר עם הטבע ולא לשלוט עליו באמצעות תהליך תעשייתי. אני רוצה לדבר עם עולם הטבע בשפה הפשוטה ביותר – דרך הפיזיקה והכימיה״.

דימוי של האבנים ״הצומחות״ מתחת לעיר ונציה  |  Christian-Kerrigan

דימוי של האבנים ״הצומחות״ מתחת לעיר ונציה | Christian-Kerrigan

ליצור את השמש

המסוכה הבאה של ארמסטרונג כבר עלתה הרבה מעל פני המים, לחלל. ״הבנתי שאנחנו לא חייבים לחשוב רק על מה שהטבע עושה כאן, בכדור הארץ. אנחנו יכולים לחשוב מה יקרה לו אם יהיו לנו נסיבות אחרות, ולעודד את הטבע למצוא פתרונות חדשים. במילים אחרות, אם לא נגביל אותו לציפיות התרבותיות שלנו ונאפשר לו לנשום, נגלה שהוא יביא לנו אפשרויות חדשות״. 

כך הצטרפה ארמסטרונג לפרויקט Persephone באוניברסיטת גרינוויץ׳, המוקדש למחקר ופיתוח של ספינות חלל שיוכלו בעתיד לאפשר לאנשים לקיים חיים עצמאיים מחוץ לגבולות כדור הארץ. 

הגעת לחקור את הנושא מתוך מחשבה שנצטרך את זה בעתיד? שהמין האנושי עומד להיכחד? 

״לא באמת דמיינתי את זה כמו רפסודת הצלה שתציל את המין האנושי מהכחדה. חשבתי על זה כמו על מישהו עם מחלה קשה, שצריך לחשוב מחדש מהי המשמעות להיות אנושי או יצור חברתי. מעין מעבדה שמאפשרת להמציא מחדש את היחסים שלנו עם עצמנו והסביבה שלנו״. 

כבר בשנות ה-90 עמלו צוותים אמריקנים במטרה לפתח סביבה סגורה שמתאימה לחיים בחלל: הם ניסו לגדל את כל מזונם ולמחזר זבל ומים במתקן מיוחד באריזונה שנועד לדמות סביבה כזו. אבל המשימה נכשלה: הם גוועו ברעב, רמת החמצן במתקן נפלה לאורך זמן ואפילו מערכת סינון המים לא החזיקה מעמד. 

איך תיראה הסביבה הזאת שאתם יוצרים בחלל? מה יש בה?

״בתעשיית החלל מניחים שהגודל האופטימלי להתיישבות בחלל הוא 500 איש, ועד עכשיו דמיינו את זה כמין צינור מכני ענק שיש בתוכו עיר״. 

כמו בסרט ״אליסיום״? 

״בסרט אליסיום, הם לקחו מין דשא אמריקני שגדל בתוך מין גוף מכני. אבל איך זה יכול להיות? דשא צריך תשתית שלמה שמחזיקה אותו, קוראים לזה אדמה… כדי שדשא יגדל הוא צריך קשר לאדמה, מים ואוויר. לא יהיה לך דשא ובטח שלא פרברים אמריקנים בצינור המכני, אם לא תטפלי באדמה.

״כשאנחנו חושבים על הבסיס של כל התרבויות הגדולות, הערים העשירות כמו לונדון, ניו יורק ורומא, הן נמצאות היכן שהאדמה היא הפורייה ביותר. כשאת חושבת לבנות סביבת חיים בחלל חשוב שתביני איך ליצור קרקע פורייה. בזה עוסק הפרויקט. 

״צירפתי יחד קבוצה בין-לאומית של מדענים, אנשים ממדעי החברה, אמנים, כדי לחשוב על השאלות הגדולות שהתיישבות כזו בחלל תצטרך להתמודד איתן, אבל גם כדי ליצור אב טיפוס ולבצע ניסויים שיענו על ההיבטים הפיזיים והיצירה של האדמה. הרעיון הוא לא להעתיק את האדמה שעל הארץ אלא לחשוב על טקטיקה ואסטרטגיה שבה האדמה (המלאכותית, מ״מ) שניצור תתקיים במרחבים חדשים״. 

מדוע צירפת אמנים לפרויקט? 

״אני חושבת שבכל פרויקט שקשור לחיים, אנחנו צריכים לשאול שאלות קיומיות ולפתח רעיונות איך נחיה יחד. הרי אנחנו לא רובוטים. ישנן שאלות תרבותיות, אסתטיות וסוציאליות חשובות מאוד כאשר חושבים על אנשים הנמצאים במערכת סגורה של חללית״.

מדענים ניסו בעבר לפתח מערכת אקולוגית סגורה כזו ונכשלו. מה יגרום לכם להצליח?

״הבעיה הייתה שהם יצרו מערכת אקולוגית סגורה, כשלמעשה כדור הארץ אינו מערכת סגורה. הוא מערכת פתוחה. כדור הארץ מקבל אנרגיה רבה מהשמש. אם אנחנו סוגרים מערכת היא הופכת לארון קבורה״.

אז איך תקיימו מערכת פתוחה בחלל? 

״יש כמה אסטרטגיות. אם את  בוחרת בגישה התעשייתית, תחפשי איך להפחית את הוצאות האנרגיה שלך ותצמצמי את השימוש בחומר עד לדרגה שבקושי תתקיימי. בגלל זה בסרטי המדע הבדיוני רואים אנשים שנכנסים לשינה עמוקה. זה לא מה שאני מתעניינת בו. אני מתעניינת בסביבה שעדיין יכולה להזין, לגדל, ולחיות. אם אנחנו עוזבים את השמש שלנו, אנחנו חייבים להביא אתנו אלטרנטיבה שתחליף את השמש הזאת״.

שמש מלאכותית? 

״כן, ניצור שמש משלנו. זה נשמע שאפתני מאוד, אבל כשתהיה טכנולוגיה שתאפשר את זה בעוד כמה שנים, זה לא יהיה עניין גדול ליצור שמש ממקור אנרגיה גרעיני…״, צוחקת ארמסטרונג. ״זה מה שאנחנו צריכים כדי לשרוד במרחב כזה וזאת ההתניה להצלחה של התיישבות כזו. אם תקראי ספרות של ׳אינטרסטלר׳ (בין כוכבים, מ״מ) תראי שמדברים על סוגים רבים של טכנולוגיה כזאת שתאפשר לנו לעזוב את מערכת השמש שלנו. אלו אינם אתגרים של הטווח הקצר, אבל דווקא בגלל זה אנחנו צריכים להתחיל לחשוב עליהם עכשיו״. 

ארמסטרונג והצוות שלה יצטרכו להתמודד גם מול אתגרים נוספים. מלבד פיתוח שמש מלאכותית ואספקת מזון, מים וחמצן למסע ארוך בחלל שסופו אינו ידוע, החללית תצטרך גם לדמות כוח כבידה אם היא רוצה שאנשים וחיות ישרדו את המסע. שלא לדבר על מערכת הנעה מהפכנית שתצטרך להביא את החללית לחלל מכל מקום שלא תהיה בו.

ב-2012 גם ממשלת ארה״ב נכנסה למרוץ הזה, כשהשיקה פרויקט במימון נאס״א למחקר של טכנולוגיות שיאפשרו מסע בין-כוכבים במאה הקרובה. 

יש סיכוי שנאבד שליטה על מה שפיתחנו? שבעתיד האדם יגיע למצב שהוא כבר לא יוכל לשלוט במפלצת שיצר מהתערבות בטבע? 

״אנחנו לא יוצרים מפלצות. דברים לא עובדים תמיד בדרך שבה אנחנו רוצים שהם יעבדו, אבל אנחנו נמצאים שם כדי ׳לגנן את הגינה שלנו׳. אם אתה יוצר גינה, עוזב אותה למשך עשר שנים ואז חוזר ומצפה שהדשא יהיה נקי ומסודר ושהפרחים יפרחו, בטוח תתאכזב. הטכנולוגיה מתחת לוונציה לדוגמה, לא תברח ותשנה צורה לגמרי, אלא אם נזניח אותה. יש פה סיכונים, אבל אני חושבת שהם הרבה יותר קטנים ממה שהמדע הבדיוני גורם לנו להאמין. הדברים שאנחנו יוצרים לא יהפכו לגודזילה״. 

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
כל דור וה"זמלווייס" שלו

גלית דהן קרליבך

לוּ כל עבודות הדוקטורט היו נראות כמו ספרו הצנום של לואי-פרדינאן סלין, עולם האקדמיה היה חוגג, מדעי הרוח היו משגשגים, מחלקות הומאניות...

מועדון השירה של השטאזי

דינה גורדון

בעיצומה של המלחמה הקרה, פעם בחודש, התאספו אנשי סגל בשטאזי (המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית), בהם קצינים בכירים, פקידי תעמולה וחיילים...

מעולם של "אנחנו" לעולם של "אני"

נדב רט

פילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה, תרבות, יהדות ואף אקטואליה שזורים במלאכת אמן בספרו של הרב יונתן זקס, שיצא לאור בעברית כשנה...

הסיפורים שלא סופרו על D-Day

דינה גורדון

הצרפתי גיום מרקדר (Guillaume Mercader) היה אלוף ברכיבת אופניים שזכה בשפע של גביעי ניצחון ובחסות של יצרנית אופני המירוץ "לה פרל". לאחר כיבוש צרפת...

חוקי המדינה נגד חוקי המדבר

דורית דינור

קל לחשוד במאיר דויטש, מנכ"ל עמותת "רגבים" שהוקמה ב-2006 ומטרתה "קביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע, סביבה וזכויות אדם",...

גברים, חיזרו להיות ג'נטלמנים

דורית דינור

אולי שמעתם על תנועת המרד הגברי: "גברים הולכים בדרך שלהם" או  MGTOW (Men Go Their Own Way) הצוברת פופולריות ברשת החל משנת 2000. מיליוני גברים החליטו...

גורלה של אישה עם סוס

אניטה ל. שרמן

גדלתי בחוף המערבי של ארה"ב ולכן אני מכירה היטב את המים הכחולים של האוקיאנוס ​​השקט. הרעיון לצאת למסע שמתחיל בקצה אחד של ארה"ב, מסתיים...

האלקסיאדה – לא חסרת רגשות לנוכח אסונות

גלית דהן קרליבך

הפתעה נהדרת מצפה לנו על המדף הקלאסי: אפוס רחב יריעה ובו סיפורה של האימפריה הביזנטית ובראשו הקיסר אָלֶקְסְיוֹס קוֹמְנֵנוֹס...

שתפו: