ניתקנו את מורן מהגלישה במחשב לטובת גלישה בסקי מים עם כבלים. עד היום היא מתלוננת על פגיעה בפרנסה

מורן קמינסקי | 9 באפריל 2013 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

גולשת על כבל דק

סקי המים הוא אחת מפעילויות הספורט בהן ישראל תפסה מקום של כבוד. העובדה שלארצנו הקטנה אין מספיק שלג כדי לייצר גולשי סקי וסנובורד ברמה עולמית לא מנעה מישראל להפוך למיני־מעצמה בתחום סקי המים לסוגיו והווייקבורד, מוטציה די חדשה בין גלשן גלים לבין מגלשי סקי. השלולית הקטנה שלנו הצליחה לייצר לא מעט אלופים כמו נדב אטיב, אלוף עולם בסלאלום, אחותו אביב אטיב, אלופת אירופה לנוער בסלאלום לנשים, ואור שניוק, אלוף העולם בשנת 2010.

וכמובן שזו סיבה מספיק טובה בשביל העורך להוציא אותי לניסוי כלים בסקי מים. מבדיקה קצרה נראה כי אתר סקי המים בכבלים ב"פארק דרום" שבת"א הוא האתר היחידי לסקי מים בכבלים הפועל בישראל ובמזרח התיכון כולו, לכן לשם פני מועדות. חשבתי שפורענות מזג האוויר תציל אותי. לצערי, האתר נסגר רק חודשיים בשנה. בגשם או בשמש אני אגלוש על פני המים.

בכניסה לפארק דרום אני נכנסת לשדה סטרילי ומוגן של עצי אקליפטוס ומדשאות אינסופיות בהם משפחות צועדות לאיטן בשבילים ונהנות מאור הבוקר. הפארק נתפס כאח הדרומי והפחות מוכר של פארק הירקון. למעשה בשל מיקומו בין כפר שלם לחירייה אנשים מפספסים את הפוטנציאל האדיר ובמקום זאת נערמים אחד על השני בפארק הלאומי ברמת גן ובפארק הירקון. גם אני כמעט ושכחתי את ריסוק האיברים הצפוי לי.