סיפורי המטפלות המתעללות הן רוטינה קבועה שנדמה כי חוזרת על עצמה מידי שנה, למרבה הצער. הסיפור חוזר על עצמו מידי פעם, רק הילדים הניזוקים והוריהם המבוהלים מתחלפים. בסיפור הזה יש את המטפלת, שתמיד נראתה אדיבה ומסורה – עד שמגיעות המצלמות והעדויות ומספרות סיפור אחר. העדויות המצמררות מספרות על מכות, צעקות ואופני ענישה קשים.

כל פעם שמתפרסם סיפור כזה, נשמעות מיד הקריאות הדורשות בצדק להעניש בחומרה רבה את המטפלת המתעללת ואת כל הנוגעים בדבר. במקרה של מעון פרטי המעון יקבל צו סגירה וחרם ציבורי. כעס הציבור הגיע עד לאלימות של ממש כנגד מטפלת שהתפרסמה באחד מהמקרים הללו. כשמדובר בתינוקות וילדים חסרי אונים הזעם הציבורי והקביעה המשפטית תמיד ידרשו למצות את הדין עם האשמים.

הדרישות הללו נכונות בכוונתן, אם כי צעדים אלו מטפלים רק בסימפטומים ולא בשורש הבעיה. המעונות המפוקחים על ידי התמ”ת (משרד הכלכלה של היום) מעסיקים כמטפלות עובדות הנדרשות לתנאי סף נמוכים – קורס מטפלות של משרד הכלכלה, שאורכו שלושה חודשים. וזה במקרה הטוב, כיוון שמצוקת המטפלות גורמת למפעילים להעסיק גם עובדות שאפילו את ההכשרה הזו לא עברו.

מצוקת המטפלות לא באה על מקום ריק, אלא נגרמה כתוצאה מהתנאים הירודים אותם מציעים מפעילי מעונות היום. מדובר בעבודה פיזית קשה, במשך שעות ארוכות משבע וחצי בבוקר ועד ארבע או חמש אחר הצהריים. מעבר לטיפול בילדים הדורש סבלנות והתמסרות אין סופית, נדרשות המטפלות לדאוג לניקיונם של הילדים ושל הכיתות, לארגן מסיבות ופעילויות וכל זאת בשכר מינימום מגוחך, או מעט מעליו. המטפלות לא צוברות וותק, לא נהנות מתנאים סוציאליים והן מהוות למעשה את אחת מקבוצות העובדים המוחלשות ביותר.

לא פלא  שאלו העוסקות בתחום מגיעות אליו מחוסר ברירה מוחלט. העבודה הזו נחשבת כעבודה מזדמנת, נטולת זכויות ואופק קידומי. המפעילים מדווחים על קושי ממשי בגיוס עובדות ובשימורן, ולמעשה נאלצים לקחת מכל הבא ליד מבלי לברר יותר מידי אודות אישיות המועמדות, השכלתן וניסיונן.

אם לא די בזאת, מפעילים מסוימים אף הודיעו בעקבות המאבק על תנאי המטפלות כי אם ייאלצו להעלות את שכרן של המטפלות, העסק יהפוך ללא רווחי. בתחום המעונות הכל מפוקח עד לרמת התוספת בארוחת הצהריים של יום רביעי – חוץ מהנתון המכריע ביותר – שכרן של המטפלות ותנאי העסקתן.

המאבק האמיתי אם כך צריך להתמקד בדרישה להעביר את הפיקוח על מעונות היום ממשרד הכלכלה למשרד החינוך. להכליל את גילאי 0-3 בחוק חינוך חובה, ולדאוג כי המטפלות תעבודנה תחת משרד החינוך, תידרשנה ללמוד לימודי גננות מקיפים ותקבלנה את מלא התנאים של העובדים האחרים במערכת החינוך.

לימודי גננות, ככל תואר אקדמי אחר, אורכים מספר שנים ודורשים תנאי סף מקדימים. הלימודים יכשירו את הסטודנטיות לקראת העבודה בתחום ויקנו להן ידע בתחומי החינוך והטיפול, ויכינו אותן אף מבחינה רגשית לקראת העיסוק במקצוע.

באופן זה ניתן להבטיח כי אלו שתעסוקנה בתחום תהיינה מטפלות איכותיות, שנגשו לתחום מתוך אהבה למקצוע ותכנית לעסוק בו בטווח הרחוק. המטפלות תצבורנה וותק ותנאים, תהיינה מרוצות ותיהנינה מהעבודה ובמצב כזה המורווחים הראשונים יהיו הילדים שתחת השגחתן.

התובנה הזו מתחילה לחלחל אט אט בציבוריות הישראלית, ובמערכות הבחירות שרבו לאחרונה הבטיחו פוליטיקאים רבים, שיועדו להיות שרי החינוך או האוצר כי יפעלו להעברת הפיקוח למשרד החינוך. הפוליטיקאים מבינים כי זו הדרישה הציבורית וזהו המעשה הנכון בעת הזו.

הבטיחו, אבל בינתיים אף אחד עוד לא הבטיח לקיים.