לנצח פחד קהל

נתחיל בשורש העניין - כל התנהגות אנושית מתבססת על הצורך הראשוני שלנו לקבל אהבה. כלומר במערכת היחסים של אדם מול העולם, אחד הדברים החשובים לו ביותר (אם הוא מודע לזה ואם לא) הוא לקבל אהבה והערכה מהעולם בצורות שונות ועל מנת שזה יקרה, כל אדם יוצר לעצמו את השיטות וה"פטנטים" שלו.  הדרכים שונות ומגוונות ויכולות להיות: אני אהיה מצחיק מאוד, אני תמיד אעזור לכולם (אפילו אם זה על חשבוני), אני אלבש מחשופים עמוקים או שאקפיד לומר דברי חוכמה וטעם. אין שיטה טובה או רעה, היא פשוט נתפסת לאותו אדם כשיטה מצליחה, שעונה לו על השאלה "מה אני צריך להיות או לעשות כדי לקבל אהבה?" ומייצרת לו את התוצאה הרצויה והיא לקבל סימן שאני מעניין, רצוי ואהוב, וזה נכון לגבי כל בני האדם.

מצד שני, מנגנון נוסף שקיים אצל כל בני האדם הוא השיפוטיות הפנימית שלנו לגבי עצמנו. בעומק התודעה, לכולנו יש שופט מחמיר וקשוח, ברמה כזו או אחרת, שמספר לנו שבעצם "אני לא מספיק טוב".  הקול הזה יכול לתקוף אותנו בתחום אחד או בכמה תחומים ואז, דווקא בתחום הזה בו אני רוצה להצטיין, אל מול אותו קול רקע, אנו למעשה מסרסים את עצמנו מבפנים. כאשר אותו אדם רוצה לבטא את עצמו באותו תחום, וזה יכול להיות עמידה מול קהל, להתחיל עם בחורה בבר או להיות איש מכירות – מיד קופץ בראשו אותו קול פנימי שמזכיר לו את הפחדים שלו.