יש תקוות שמתנפצות ויש תקוות שעוברות מדור לדור. אולי הסוד הוא לדעת להחזיק ביותר מעתיד אפשרי אחד
ד"ר משה רט | 9 בנובמבר 2026 | מחשבות | 4 דק׳
מה קורה כשהתקווה שלנו קטנה מדי?
יום לאחר הבחירות האחרונות לכנסת פרסמה שיר סיגל, בתם של שורדי השבי קית' ואביבה סיגל, תמונות של הוריה מחזיקים את בתה שזה עתה נולדה. "עכשיו תגידו לי שאין תקווה בעולם", כתבה.
בתמונות היה משהו שהמחיש את טבעה המורכב של התקווה. קודם כול, זה היה רגע משפחתי ואינטימי: סבא וסבתא, שעברו חוויה קשה מנשוא, זוכים להחזיק לראשונה את נכדתם. אבל אפשר היה לראות בו גם משהו מהסיפור הישראלי הרחב יותר – לא רק את מה שאבד ונפגע, אלא גם את מה שעוד יכול לצמוח. סמל ליכולתו של עם שלם להמשיך בחייו, להתחדש ולהביט קדימה, בתוך מציאות שידעה כל כך הרבה כאב.
אלא שהתקווה האישית והתקווה הלאומית אינן הולכות תמיד יד ביד. אדם יכול לחוש שחייו הפרטיים מתנהלים היטב, שמשפחתו מאושרת ושעתידו המקצועי מבטיח, ובאותה נשימה להיות משוכנע שהמדינה צועדת בכיוון מסוכן. גם ההפך אפשרי: אדם שמתמודד עם משבר אישי עשוי לשאוב כוח דווקא מהשתייכותו לקהילה או מהאמונה בעתידו של המפעל המשותף שהוא חלק ממנו.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
איור אילוסטרציה: מגזין אפוק