מתי התחשבות באחרים הופכת לוויתור על עצמנו? ספר חדש מציע נקודת מבט שונה על הנטייה לרצות ועל הדרך להשתחרר ממנה
חיים אבייב | 9 בנובמבר 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
כשלהיות בסדר עם כולם בא על חשבוננו
יש אנשים שמסוגלים לזהות שינוי זעיר במצב רוחו של אדם אחר, אבל מתקשים להבחין ברגע שבו הם עצמם מתחילים לוותר על מה שנכון להם. תשובה קצרה להודעה, שתיקה ארוכה מעט מהרגיל או הבעת פנים שקשה לפענח עלולות לעורר אצלם שורה של שאלות: האם אמרתי משהו לא במקום? אולי פגעתי בו? כדאי שאסביר את עצמי? שאנסה לתקן? שאוודא שהכול בסדר? עם הזמן הם מתרגלים לעקוב בדריכות אחר תגובותיהם של אחרים, להתאים את עצמם אליהן ולנסות למנוע מראש כל חיכוך.
כלפי חוץ הם עשויים להיתפס כאנשים רגישים, מתחשבים ונעימים. אלא שיש הבדל בין הרצון להתחשב באחר לבין התחושה שאסור לאכזב אותו. כשהחשש מתגובתו של האחר מתחיל להכתיב את הבחירות שלנו, ההתחשבות עלולה להפוך לריצוי.
בספרה החדש מבקשת הפסיכותרפיסטית מג ג'וזפסון לבחון מדוע אנו מרצים אחרים, כיצד הדפוס הזה מתפתח ואיך אפשר להשתחרר ממנו בלי לאבד את היכולת להיות קשובים לסובבים אותנו. היא מציעה לראות בריצוי לא תכונת אופי, אלא תגובת הישרדות. לצד שלוש התגובות המוכרות לאיום – "בריחה" (Flight), "מאבק" (Fight) ו"קיפאון" (Freeze) – היא מתארת תגובה רביעית: "ריצוי" (Fawn), ניסיון להתמודד עם הסכנה באמצעות פיוס האדם שמולנו.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
מג ג'וזפסון, "אתה כועס עליי?", הוצאת כתר, ספטמבר 2026