אותו מקלט, אותו צו מילואים ואותה מציאות שוחקת – בין פסימיות לאופטימיות לא עומדת סיסמה, אלא סגנון הסבר שניתן לשנות
דינה גורדון | 9 במרץ 2026 | מחשבות | 6 דק׳
אחרי האזעקה: הקרב האמיתי מתרחש בראש
בשתיים בלילה נשמעת שוב אזעקה. במקלט הציבורי כבר מונחים מזרנים, בקבוקי מים ושקיות עם בגדי ילדים. יעל יורדת עם בנה החצי-ישן במדרגות וחושבת שהחיים עצמם נעשו בלתי אפשריים: אי אפשר לתכנן, אי אפשר לנשום, ואולי גם אי אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.
נטע, שיורדת איתה לאותו מקלט, עייפה ומותשת לא פחות, אך מפרשת את המצב אחרת. גם מבחינתה זו מציאות קשה ושוחקת, אבל לא גזר דין קבוע. את מה שמתרחש בחוץ היא אינה יכולה לעצור, ובכל זאת היא מבקשת לא להפוך את החרדה של הלילה למסקנה כוללת על העתיד.
באותו שבוע איש מילואים מקבל בפעם השלישית בתוך חודשים ספורים הודעה להתייצב. הוא מביט במסך ומרגיש שכל מה שניסה לייצב שוב מתערער: העבודה, הבית, התוכניות, התחושה שאפשר סוף-סוף לחזור לשגרה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
