הליצנות הרפואית יוצאת מכותלי בתי החולים ומגיעה לבתי הספר

מאיה מזרחי | 7 ביולי 2025 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

מישהו לרוץ איתו

אל הספר שכתבה טליה ספרא, ליצנית חינוכית – והרבה מעבר לכך – הגעתי כמעט במקרה. התחלתי לקרוא את הפרק הראשון באתר, ומשהו בו מיד תפס אותי.

הספר נפתח בזיכרון ילדות של ספרא, שמתאר באותנטיות ובכנות כואבת את התחושות של ילדה החווה מצוקות קשות בבית – מבלי שאף מבוגר במערכת החינוכית רואה אותה או מנסה להבין. "אילו אפשר היה לצייר זאת, הייתי מציירת ילדה הולכת לבית ספר כשהעולם, שאמור להיות מקום בטוח ומצמיח עבורה, רועד, משקשק וחג סביבה במעגלים".

מהחוויה הזו, שנותרה חרוטה בזיכרונה של ספרא גם בבגרותה, היא מדלגת קדימה בזמן – אל סצנה בבית ספר אחר, בה היא מופיעה בדמות ליצנית, על פניה אף אדום והיא מוקפת בבנות כיתה ג' שרוצות שתשחק איתן ותקשיב להן. היא פשוט נמצאת שם, מחכה. ואז ניגשת אליה ילדה, וכמעט בלחש אומרת: "ליפא" (כינוי הליצנית שלה) ושואלת: "קרה לך פעם שאמרת משהו למישהו אבל התכוונת למשהו אחר?"