הורגלנו לחשוב ש"תקווה" היא תמיד דבר טוב. במיתולוגיה, מתברר, יש גם זווית אחרת
מאיה מזרחי | 7 בדצמבר 2023 | גוף, נפש ורוחניות | 5 דק׳
תמונה למחשבה: התקווה של פנדורה
אחד הסיפורים המוכרים ביותר במיתולוגיה היוונית הוא הסיפור על פנדורה, שאף שהוזהרה לא לפתוח את הכד השמור והסגור, גברה עליה סקרנותה – היא פתחה את הכד ושחררה את כל הרעות החולות של האנושות: קנאה, כעס, נקמה ועוד. פנדורה סגרה את המכסה, בהוראת האל זאוס, רגע לפני שהרעה האחרונה – התקווה, הצליחה לברוח.
לפי המיתולוגיה, מאז שפנדורה שחררה את כל הרעות, האנשים בעולם חווים סבל. המשורר הסיודוס, שחי במאה השמינית לפנה"ס, כתב על פנדורה בשירו "עבודות וימים", שם סיפר שכל זה לא קרה במקרה. בסיפור הרקע נמצא פרומתיאוס, טיטן שיצר את האנשים הראשונים – הגברים. פרומתיאוס רצה מאוד שהגברים שיצר ימשיכו לחיות, אבל ידע שהם לא יוכלו לעשות זאת ללא אש האלים. לכן הוא פנה למלך האלים, זאוס, וביקש ממנו אש, אך זה סירב לו, אולי כי חשב שבני האדם אינם ראויים להמשיך לחיות.
פרומתיאוס לא ויתר והחליט לגנוב מזאוס את האש האלוהית ולתת אותה לגברים – מעשה עליו שילם ביוקר. זאוס כבל אותו לסלע ובכל יום הוטל על נשר לנקר את כבדו, לנצח נצחים. לאחר מכן פנה זאוס לטפל בגברים שהשיגו את האש, אך לא ידעו להעריך אותה או את האלים. על כן, הוא יצר מעָפָר וממים את פנדורה – האישה הראשונה. האלים לימדו את פנדורה על יופי ועל אמנויות, נטעו בה את הכישרון להוליך שולל וגם את יצר הסקרנות. פנדורה נמסרה כאישה לאפימתאוס, אחיו של פרומתיאוס, ואיתה הגיע גם כד עם אזהרה – לא לפתוח אותו ויהי מה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו