ד"ר ג'ואל סלינאס, נוירולוג בחדר טראומה, אינו אדם רגיל. הוא חש בגופו את הכאב והרגשות של אנשים שהוא רואה. כשלמטופל נקטעת יד הוא מאבד תחושה בידו שלו, וכשאישה מתאבלת על בנה הוא חש צער עמוק כאילו איבד את בנו. מה אפשר ללמוד ממנו?
דינה גורדון | 8 ביוני 2021 | מדע וטכנולוגיה | 9 דק׳
מהארכיון: מגע הראי של ד"ר סלינאס
ד"ר ג'ואל סלינאס (30) היה בתורנות הראשונה שלו בחדר מיון ב"בית החולים הכללי מסצ’וסטס" שבבוסטון. בשעה שעבר על רשימת המטופלים שהגיעו לחדר המיון באותו יום, המנורה הכחולה של קריאת החירום התחילה להבהב במהירות. הוא קפץ בזריזות מהכיסא, התפרץ דרך הדלת, וממש סמוך לפינת המשרד הוא ראה אדם מחוסר הכרה שרוע על הרצפה, בהתקף לב.
פרמדיקים שכבר הספיקו להגיע לפניו התחילו לבצע פעולות החייאה. סלינאס עמד קפוא במקומו ולא יכול היה להסיט את עיניו מהמטופל שהיה שרוע על הרצפה. באותו רגע, גל אדיר של תחושות הציף את גופו בבת אחת. הוא חש כאילו הוא עצמו שוכב על הרצפה ליד אותו אדם. עם כל לחיצה של עיסוי בית החזה של המטופל, הוא חש כאילו הגב שלו עצמו נלחץ אל רצפת הלינולאום.
כאשר השחילו לגרונו של המטופל מנתב אוויר, חש סלינאס את צינורית הפלסטיק נדחפת לתוך גרונו שלו, כשהוא כמעט נשנק מחוסר אוויר. אחרי חצי שעה של ניסיונות החייאה, הרופא הרים ידיים בייאוש וקבע את מותו של המטופל. סלינאס הרגיש כיצד הגוף שלו עצמו הולך ונרפה יותר ויותר, רגליו אינן נושאות אותו והחיים נוזלים ממנו אט אט החוצה. במאמץ אדיר הוא רץ לשירותים הקרובים, כרע על ברכיו מול האסלה והקיא כמה פעמים. כאשר הצליח להיעמד שוב על רגליו, הוא הביט אל עצמו במראה כשהוא חוזר ומשנן: "אני חי, אני חי, זה לא אני שמת". בהדרגה הוא הרגיש את כוחותיו חוזרים אליו. הוא שטף את פניו וחזר למחלקה, לתורנות שלו.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
צילום: Fotolia.com
