"הייתי קבורה תחת אבק של שנים. רק עכשיו מצאתי את קולי. אני רוצה שתקשיבו לי בכך שתקראו את המילים שלי"

קרוב לחצות הלילה, ואלרי ותום התכוננו לשנת הלילה שלהם כאשר לפתע צלצל הטלפון. "האם זה תום גרודין, אבא של אמילי גרודין"? האישה מהצד השני של הקו נשמעה קצרת נשימה ועצבנית. "אנחנו כאן עם שבעה שוטרים. אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אמילי הייתה אגרסיבית ופצעה את הסייעת שלה באופן חמור כל כך שהיא הייתה חייבת ללכת לחדר מיון. אתם צריכים לבוא לכאן מיד ולקחת את הבת שלכם".

תום התלבש במהירות ויצא לאסוף את אמילי וואלרי נשארה בבית לחכות להם. היא הרגישה את בטנה מתכווצת בחרדה כשהיא פוסעת בעצבנות הלוך ושוב מחכה לשובם. הם כבר היו רגילים לטלפונים שמבקשים מהם לבוא ולהרגיע את אמילי בהתפרצויות הזעם שלה, אבל שבעה שוטרים? חדר מיון? לאן עוד דברים יכולים להתדרדר?