זה היה עוד ערב שגרתי בחייה של משפחת גוגינס. בשעה עשר בלילה עזבו אחרוני האורחים את משטח ההחלקה על סקטים שהמשפחה ניהלה בעיר ויליאמסוויל שבמדינת ניו יורק. האם ושני הבנים (בני שש ושמונה) החלו לנקות ולקרצף את הרצפה והשירותים, כשהאב פוקח עליהם עין בוחנת מעמדתו במשרד, ליד הקופה. לקראת חצות, השכיבה האם את הבנים לישון על הספה במשרד, בזמן שהחלו להגיע ראשוני האורחים למועדון שהחל מחצות הפך למשטח ריקודים. לקראת שלוש לפנות בוקר הם סגרו את המועדון, האם הרימה את שני הבנים בזרועותיה, כולם נכנסו למכונית המשפחתית ונסעו הביתה.

הנסיעה הביתה הייתה מתוחה. האב רתח מכעס על האם ששלחה אליו מבטים זועמים, לאחר שהוא פלרטט עם אחת הנשים במועדון. בבית, לאחר שהבנים כבר כמעט נרדמו, נשמעו צעקות מריבה וחבטות עזות. הבן הבכור התחפר מתחת לשמיכה, אוטם את אזניו. ואילו הצעיר, דיוויד, זינק ממיטתו, יצא למסדרון וראה את אביו גורר את אימו בשערותיה במורד המדרגות כשהוא מצליף בה שוב ושוב בחגורתו. מבלי לחשוב פעמיים הוא זינק על גבו של אביו, חבט בו באגרופיו וצעק: "תעזוב את אמא, תפסיק להכות את אמא שלי". האב, מופתע, הפסיק לרגע, ואז ניער מעליו בקלות את הילד, עזב את האם, ופנה להצליף בילד בחגורה על כל גופו שוב ושוב. לאחר שכילה את חמתו בהם, הוא עזב את שניהם מדממים על המדרגות, פנה לחדרו וטרק את הדלת מאחוריו.

האם זחלה אל הילד, אספה אותו בזרועותיה, והשכיבה אותו במיטתו. שניהם לא אמרו מילה. מה שקרה באותו לילה היה חלק משגרת חייהם. רק לאחר שנים מספר של התעללות פיזית ורגשית מתמדת, מצאה האם את האומץ לקחת את הבנים ולברוח לעיר ברזיל באינדיאנה שבארה"ב. הם הצליחו לברוח מהאלימות של האב, אבל כעת העוני היכה בהם. האם, שלא היו לה כישורים מקצועיים, עבדה בשלוש משרות דחק כדי לפרנס אותם, ובית הספר הפך גם הוא לסיוט: דיוויד היה התלמיד השחור היחיד בכיתה, ובין הבודדים בכל בית הספר. הכינוי Niger נזרק לעברו בדרך שגרה. כתבו לו אותו באותיות גדולות על מחברותיו, והוא קיבל איומים מילוליים ופיזיים על חייו לעתים קרובות.

הטראומות המתמשכות מהאלימות בבית ובבית הספר, והעוני הקשה, הפכו אותו לילד דיכאוני, חרדתי, לחוץ, בעל משקל עודף וחסר כל ביטחון עצמי. נוספו על כך קשיי הלמידה שהיו לו: הוא בקושי ידע לקרוא ולכתוב ולא היה לו מושג מה לומדים בבית הספר. כדי להתמודד עם המצוקות הוא הפך עם הזמן ל"מגניב" של בית הספר. הוא אימץ לעצמו לבוש ותסרוקת בסגנון היפ-הופ, והתחיל להסתובב עם חבורות של נערים על סף פשע. דבר אחד הוא למד היטב: להעתיק את שיעורי הבית והמבחנים, וכך הצליח לגרור את עצמו בקושי מכיתה לכיתה. הוא האמין שהוא טיפש וכישלון מוחלט, אבל נשאר לו ניצוץ אחד של תקווה: מסיפורים ששמע מסבו על שירותו בחיל האוויר, עמוק בליבו נותר לו חלום – להתגייס לחיל האוויר.

שנתיים לפני סיום התיכון הוא קיבל תעודה שכל הציונים בה היו "בלתי מספיק" ו"מספיק בקושי". בדרך הביתה, עם התעודה ביד, הוא שינה בעזרת דיו מיוחדת את כל אותיות הציונים כדי שיוכל להראות לאימו תעודה טובה יותר. אבל אימו קיבלה בינתיים בדואר מכתב מבית הספר שמודיע כי דיוויד לא יוכל לסיים את התיכון אם לא ישפר את ציוניו. בהגיעו הביתה, הושיטה לו אימו את המכתב ולא אמרה מילה. באותו לילה הסתגר דיוויד בחדר האמבטיה והביט ארוכות בעצמו במראה. "לא אהבתי את מי שראיתי נועץ בי מבט בחזרה", הוא כותב בספרו Can't Hurt me: Master your mind and defy the odds (2018). "ראיתי בריון עלוב, ללא מטרה וללא עתיד. כל כך נגעלתי ממנו שרציתי לתת אגרוף בפניו ולנפץ את המראה".

אחרי דקות ארוכות התחיל גוגינס לדבר אל עצמו, לא מתוך רחמים עצמיים, אלא בטון קשה ומוכיח: "למה אתה חושב שחיל האוויר בכלל ירצה מישהו כמוך? […] אני מכיר את המצוקות שעברת בחיים, הייתי שם איתך […] אבל אף אחד לא יבוא להציל אותך, לא אימך ולא אף אחד אחר […] הכול תלוי רק בך […] אם אתה חושב שמה שעוצר אותך מלהצטיין בחיים זה כי אביך התעלל בך, או כי אתה עני, או כי יש אנשים ששונאים שחורים […] יש לי חדשות בשבילך. מה שעוצר אותך זה רק אתה עצמך".

השיחה הזו עם עצמו מול המראה הייתה נקודת תפנית בחייו של גוגינס. "זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי אחריות על חיי", הוא כותב. מאותו יום הוא החל להציב לעצמו מטרות, רשם אותן על פתקים והדביק אותם על המראה, שמאותו יום קיבלה את השם "מראת האחריויות". המטרות הראשונות היו פשוטות יחסית: לשפר את המראה שלו, ולעשות את כל העבודות בבית מבלי שיבקשו ממנו: לסדר את המיטה כל בוקר, לרחוץ כלים, לזרוק את האשפה. המטרה הרחוקה יותר הייתה להתקבל לחיל האוויר. לשם כך הוא היה חייב לבנות כושר גופני טוב ולשפר מאוד את הציונים בבית הספר.

הוא התחיל לקום כל בוקר לפני עלות השחר ויצא לריצה לפני בית הספר, גם בגשם ובשלג, ואת שעות אחר הצהריים בילה בתרגילי כושר. אבל החלק הקשה ביותר היה הלימודים. כל השיטות הרגילות לא עבדו בשבילו. הוא גילה שהדרך היחידה בשבילו ללמוד, היא להעתיק שוב ושוב עמודים שלמים מתוך ספרי הלימוד באנגלית, בהיסטוריה, באלגברה, וללמוד אותם בעל פה, כשהוא מציב לעצמו עוד ועוד מטרות מול "מראת האחריויות". לאחר שני כישלונות, הוא הצליח בניסיון השלישי שלו לקבל את ציון המינימום במבחן הקבלה לצבא האמריקני (המבחן נקרא Armed Services Vocational Aptitude Battery), והתגייס לצבא בגיל 19.

המים היו עמוקים מדי

בחיל האוויר התקבל גוגינס ליחידת חלומותיו: יחידת החילוץ של חיל האוויר האמריקני שתפקידה העיקרי לחלץ טייסים או כוחות נצורים מעבר לקווי האויב. הוא היה אחד החיילים המצטיינים בקורס בכל התחומים, עד שהגיעו לשלב שקיבל את הכינוי "ביטחון במים". גוגינס לא ידע לשחות ופחד מאוד ממים. הוא קנה ספר שמלמד שחייה, ומתוך הציורים והדיאגרמות שבספר לימד את עצמו לשחות. אבל שחייתו הייתה מסורבלת, לא היו לו הקלילות והביטחון של המועמדים האחרים בקורס.

הפחד והספקות היו פתח למחשבות שליליות מהעבר להיכנס לתודעתו, כמו: הוא יוצא דופן, לא שייך, הוא השחור היחיד בקורס, כל הלבנים שוחים מצוין. רגשות של טינה ושנאה כלפי הלבנים חזרו אליו, ומתוך אלה התפתחו מחשבות שליליות של כניעה וויתור שרק חיכו להזדמנות המתאימה. לאחר מספר שבועות בקורס, מצאו בבדיקה רפואית שגרתית שגוגינס נושא גן של מחלה העלולה לגרום לדום לב בזמן אימון. מכיוון שלמרות הקשיים הוא הצליח לבצע את כל המשימות במים, והאבחון לא היה חד משמעי, נתנו לו להחליט אם הוא רוצה להמשיך בקורס או לפרוש. "אם הייתי אז האדם שאני היום", כותב גוגינס, "האבחון הזה לא היה מזיז לי. אבל באותו זמן, כאשר הופיע מכשול, התקפלתי". גוגינס החליט להשתמש בתירוץ הרפואי ולעזוב את הקורס.

את המשך שירותו הצבאי הוא העביר ביחידה עורפית. "זו הייתה עבודה מאתגרת, אבל אף פעם לא התגאיתי בה, כי ידעתי שאני תבוסתן שנתן לפחד להכתיב את עתידו", הוא כותב. גוגינס קבר את בושתו בזלילה מטורפת, ובתום שירותו הצבאי שקל 130 ק"ג. לאחר השחרור עבד כמדביר במסעדות בשכר מינימום, כשהוא נאבק כל יום במקקים, בעכברים ובחולדות. הוא שוב שקע בדיכאון, בחרדות ובשיממון. עד שהמזל או הגורל נתנו לו הזדמנות נוספת.

יום אחד, כשישב מול הטלוויזיה עם ערמה של דונאטס, החלו לשדר תוכנית על "שבוע הגיהינום" של "אריות הים". בשבוע הזה המועמדים ליחידה עוברים סדרה של אימונים הנחשבים לקשוחים והקשים ביותר בצבא האמריקני ואולי בעולם כולו. גוגינס ישב מרותק. "בכל האימונים שעברתי בזמנו בחיל האוויר, אני לא זוכר שהרגשתי נורא כל כך כמו שהמועמדים האלה נראו", גוגינס כותב. "הם נראו נפוחים, דהויים, נופלים מעייפות. הם נראו כמו מתים שעומדים על רגליהם, ואני קנאתי בהם. ככל שהסתכלתי יותר, הייתי בטוח יותר שיש תשובות שקבורות בתוך הסבל הזה שהם עברו, ואני הייתי זקוק לתשובות האלה".

גוגינס החליט שוב להתגייס לצבא ולנסות להגיע ל"אריות הים". ברוב לשכות הגיוס דחו אותו על הסף. לא היו מעוניינים במי שכבר סיים שירות צבאי, ואלה שזימנו אותו לריאיון צחקו כשראו את המשקל העודף שלו. אבל נותרה לשכת גיוס אחת שבה מפקד הלשכה האמין בנחישות שלו, והציב בפניו את שני תנאי הקבלה הסטנדרטיים: הוא חייב לרדת במשקל: 48 ק"ג בפחות משלושה חדשים, והוא חייב לעבור שוב את מבחני הקבלה לצבא האמריקני, אבל הפעם בציון הרבה יותר גבוה. גוגינס החליט לקחת את האתגר, אבל המציאות טפחה בפניו: אחרי ריצה של פחות מקילומטר לבו דפק בפראות והוא הרגיש שהוא עומד להתעלף. "למי אתה חושב את עצמך?" הוא אמר לעצמו מול מראת האחריויות באותו יום. "נולדת אפס, לא הוכחת כלום ואתה לא שווה כלום. גוגינס 'אריה ים?' זה נשמע כמו בדיחה עלובה".

הפעם מה שהציל אותו מתהום הייאוש היה צפייה חוזרת בסרט הראשון של סדרת סרטי "רוקי". הוא ראה את המתאגרף רוקי עומד שוב על רגליו, לא נופל, לאורך 15 סיבובים, שבהם אלוף העולם באגרוף חובט בו שוב ושוב. גוגינס החליט שהוא לא מוותר. בשלושת החודשים שנותרו עד המבחנים הוא התפטר מעבודתו, זרק את הדונאטס והמילקשייק מהתפריט שלו, והקדיש את כל זמנו לריצות שהלכו והתארכו, לאימוני כושר, לשחייה, והשקיע שעות אין-סופיות של לימוד ושינון של מבחני הקבלה, כשהוא דוחף את עצמו כל הזמן מעבר לאזור הנוחות שלו, בכל דבר. מאמציו צלחו. הוא התקבל ל"שבוע הגיהינום" שרק שליש מאלו שמתחילים אותו מצליחים לסיים.

רק שלושה ניסיונות

קורונדו היא עיר נופש מקסימה בקליפורניה. מדרום לעיר נמצא בסיס האימונים של "אריות הים" שהמתאמנים בו יכולים רק לחלום על מנעמי העיר. לפני שמתחיל "שבוע הגיהינום" המועמדים עוברים שלושה שבועות של "היכרות" הכוללת משימות מפרכות ביבשה ובים. מטרת האימונים המפרכים היא לשבור אותך, אולם עדיין יש למה לחכות "כי אתה יודע שבסוף היום, בלילה, אתה הולך הביתה", כותב גוגינס. "אולי תפגוש חברים לארוחת ערב, תצפה בטלוויזיה […] ותישן במיטה שלך". למרות זאת, בסוף תקופת ההיכרות כבר 40 מועמדים (כשליש) נשרו, מרצונם או כי לא עמדו במשימות.

תקופת ההיכרות הייתה "משחק ילדים" לעומת "שבוע הגיהינום" שבא אחר כך, המסיים את השלב הראשוני בהכשרה של "אריות הים". במשך חמישה ימים וחצי מתאמנים ללא הפוגה, ביום ובלילה, וישנים רק ארבע שעות בלילה. כבר בבוקר היום הראשון, כולם עמדו בשורה שלובי זרועות מול האוקיאנוס, כשהם צועדים במשך שעות ארוכות, ביום ובחשכת הלילה, אל תוך המים הקפואים עד לשיא הגובה של הגלים, וחזרה לחוף. בין הטבילות הממושכות במי הקרח הם קיבלו בונוס של ריצות מהירות בחול, או נשיאה של בולי עץ כבדים מעל לראש בצוותים של שישה, במשך עשר דקות כדי להתחמם מעט, ושוב חזרה למי הקרח. אחרי כמה שעות כאלה, הגוף כבר לא מספיק להתחמם בהפסקות הקצרות. "כאשר אתה כולך קפוא, רעב ומותש, התודעה שלך אינה יכולה לחשוב על עוד 120 שעות כאלה. חמישה וחצי ימים של גיהינום, כמעט בלי שינה אי אפשר לשבור למקטעים קטנים", כותב גוגינס. "ולכן כל אחד שניסה אי פעם להיות 'אריה ים', שאל את עצמו במשך מנת העינוי הראשונה של צעידה לתוך מי הקרח, שאלה אחת פשוטה: 'למה אני כאן'? מכיוון שהגיוס לאריות הים אינו בכפייה, אלא בהתנדבות, זה נראה כמו בחירה בעינוי עצמי".

לגוגינס היה ברור שהמפקדים לא מחפשים את האתלטים הטובים ביותר בין המועמדים, אלא את אלה עם מצב המחשבה החזק ביותר – אלה שלא נותנים למחשבות שליליות כמו ספקות, פחד, קור, עייפות או רעב להכניע אותם. וגם הייתה לו תשובה ברורה לשאלה למה הוא כאן: הוא כאן כדי להוכיח שהוא שייך לטובים ביותר, לאלה המסוגלים לשלוט במחשבות שלהם ולהפוך ל"אריה ים", ולשם כך הוא אכן חייב לסלק את כל המחשבות השליליות שנוצרו אצלו מעברו מלא האלימות. הוא חשב שהוא כבר פיצח את הקוד, אבל לפעמים הגורל מהתל בך.

אחרי שלושה ימים של אימונים הוא לקה בדלקת בשתי הריאות, ופקדו עליו לעזוב, אבל הוא קיבל אפשרות להתחיל שוב את המחזור הבא של "שבוע הגיהינום" מההתחלה. הוא לקח את האתגר בשתי ידיים. המחזור הבא לא היה קל יותר, והוא הצליח לסיים אותו, בעור שיניו, עם שבר בכיפת הברך. גם כעת הוא לא נחשב כמי שסיים בהצלחה, ושוב קיבל הודעה שיש לו הזדמנות אחת אחרונה להיות "אריה ים" – רק אם יתחיל את המחזור הבא מההתחלה, בפעם השלישית, ויסיים את כל המשימות בהצלחה, וללא כל פציעה.

כעת גוגינס היה הרוס פיזית ומנטלית, ומחשבות של ויתור עלו בראשו, שנראו הגיוניות מאוד: "לא הייתי בטוח שעדיין בוער בעצמותיי להיות 'אריה ים', כמו בהתחלה, ולעבור עוד הוריקן של כאבים, ללא הבטחה להצלחה", הוא כותב. "כבר ניצחתי את 'שבוע הגיהינום', כבר הבנתי את הכוח שיש למצב מחשבה בלתי ניתן לערעור, וכבר ניצחתי את הפחד שהיה לי ממים. אולי כבר למדתי מספיק על עצמי?" אבל עוד באותו יום, מול "מראת האחריויות", פנים אל פנים מול עצמו, הוא שאל את עצמו: "האם באמת אתה רוצה לוותר?" הוא הניע את ראשו לשלילה. הוא ידע שאינו יכול לשקר לעצמו, הוא חייב לומר את האמת: "אני מפחד לעבור את כל הדבר הנורא הזה שוב".

גוגינס הריץ בדמיונו כמה מהסצנות הקשות ביותר: נשיאה של סירות כבדות או בולי עץ, כשהם מאזנים את עצמם בקושי על קורות דקיקות, או על בולי עץ מסתובבים במהירות; הליכה על גשר שכולו שני חבלים – אחד לרגליים ועוד אחד לידיים, כשהמפקדים מנערים את החבלים בכל הכוח מנסים להפיל אותך למטה לתוך בור עמוק מתחת לגשר שכולו מלא בוץ ומי קרח; או קשירת חבלים עמוק בתוך המים, בתחתית הברכה, עד שהמפקד נותן סימן שהקשר תקין ואפשר לעלות למעלה, לקחת נשימה חטופה, ומיד לצלול שוב לתחתית לקשר הבא.

"כל השבוע הזה הוא כמו אופרה של השטן שהצליל שלה הולך וגובר, מגיע לשיא ביום רביעי ונשאר שם […] וביום האחרון הגוף של כולנו היה מעוך כולו, מזיל מוגלה ודם. מבחינה מנטלית כולנו היינו זומבי". ואז הוא גם נזכר איך באחד הרגעים הקשים ביותר הוא הצליח להרים את המורל לכל הצוות שלו. באותו יום כאשר כולם בקושי סחבו את עצמם, מדשדשים בחול כשהם נושאים יחד מעל ראשם את אחת הסירות הכבדות, הוא התחיל לפתע לזמזם את המנגינה הידועה מתוך הסרט פלאטון, על מלחמת וייטנאם. "בתוך שניות כל הצוות שלי התעורר לחיים. לא רק שנשאנו את הסירה מעל הראש, אלא ממש העפנו אותה למעלה לאוויר, הורדנו למטה לחול ושוב הרמנו והעפנו אותה בקלילות רחוק למעלה באוויר. […] ראיתי שכאשר הגברנו את הקושי, דווקא כשהרגשנו מובסים, מצאנו כוחות חדשים, בלילה הגרוע ביותר ב'שבוע הגיהינום'. קשה להגיע לנקודה הזאת, כי הכרטיס לניצחון הוא, לעתים קרובות, להוציא את המיטב מתוך עצמך כאשר אתה מרגיש שאתה במקום הגרוע ביותר".

גוגינס החליט לחזור ולהתחיל שוב את "שבוע הגיהינום" בפעם השלישית. גם הפעם המבחן היה קשה ביותר. השבר בברך לא התאחה לגמרי, ועם המאמצים הנוספים במהלך האימונים, היו לו שברי מאמץ בשתי עצמות השוק, וכל צעד היה כרוך בכאבים עזים. אבל גוגינס כבר ידע שהוא לא מוותר. ברגע של השראה הוא לקח סליל של איזולירבנד וליפף אותו בחוזקה מספר פעמים מסביב לשוק עד שנוצרה מעין מעטפת דקה שקיבעה את העצם. נוסף לכך, הוא לימד את עצמו לרוץ כשהוא מניע את הרגל בעיקר במפרק הירך, כך שהשוק נשארה במנוחה יחסית. הפתרון היה כל כך מוצלח עד שהוא כמעט לא חש בכאב.

בטקס הסיום, לבוש במדים הלבנים של "אריה ים", הרגיש גוגינס שהוא בלתי מנוצח. בהמשך הוא הפך להיות האדם היחיד בצבא האמריקני שנוסף על הכשרה ב"אריות הים" סיים גם Ranger School ללוחמה טקטית ביחידות קטנות – מסלול הנחשב לקשה ביותר בצבא האמריקני, מבחינה פיזית ומנטלית, וכמו כן סיים קורס בקר אוויר טקטי בחיל האוויר הכולל, בין השאר, צניחה חופשית וקורס מילוט והישרדות. הוא המשיך את שירותו הצבאי במשימות שונות בעיראק, אבל כל אלו היו רק פתיח למשהו גדול עוד יותר.

הכוח של צנצנת העוגיות

הסרט "השורד האחרון" (Lone Survivor) מספר על צוות של לוחמי "אריות הים" באפגניסטן שנשלח לאתר ולחסל מנהיג טאליבן מקומי. הסרט מבוסס על מקרה אמיתי שקרה ב-2005 שבו נהרגו 19 חיילים אמריקנים בהסתבכות עם הטאליבן באפגניסטן, ורק חייל אחד שרד. גוגינס הכיר אישית את כל החיילים שנפלו, והוא החליט לעזור לאסוף תרומות עבור משפחותיהם. הדרך הטובה ביותר מבחינתו לעשות זאת הייתה להשתתף במרוצי האולטרה מרתון היוקרתיים ביותר. המרוץ הראשון שלו נערך ב-San Diego Hospitality Point, שבו רצים 160 ק"מ במסלול מעגלי, אותו יש להקיף 100 פעמים ולסיים בתוך 24 שעות לכל היותר.

התנאים נראו מבטיחים מאוד. הנוף המרהיב של המרינה בסן דייגו, המדשאות, עצי הדקל, הטמפרטורה הנוחה והמסלול שברובו הגדול היה שטוח לגמרי. אבל כל זה היה מתעתע. גוגינס היה יותר מדי בטוח אחרי הצלחתו כאריה ים. הוא לא התכונן למרוץ בכלל, ודקה לפני תחילת המרוץ הוא זלל חבילה של דונאטס שוקולד. "המחיר של גאוות יתר במסלול של אולטרה מרתון הוא גבוה, והחשבון שלי הגיע", גוגינס כותב. אחרי 128 ק"מ, הוא חש בהדרגה שנשימתו הולכת ונעשית כבדה יותר ויותר, הוא החל לירוק נוזל שחור, כפות רגליו היו מלאות בשברי מאמץ, והוא השתין ושלשל על עצמו ללא שליטה. הוא התמוטט על הדשא לצד אשתו, כמעט חסר הכרה.

בין ערפילי הצלילים והמראות סביבו, הוא לפתע נזכר בצנצנת העוגיות של אימו. הוא נזכר איך גם בימים הקשים והמרים ביותר בבית, אימו דאגה שצנצנת העוגיות תהיה תמיד מלאה בעוגיות מכל הסוגים. הוא נזכר בתחושת ההקלה, הרווחה והמתיקות שהתפשטה בכל גופו, כאשר העוגייה הייתה נימוחה בתוך פיו. אלו היו הנחמות הקטנות בחייהם הקשים.

בדמיונו, הוא החל למלא את צנצנת העוגיות בהישגים ובניצחונות שלו מהעבר: עוגייה אחת על כך שנאלץ ללמוד פי שלוש יותר קשה מכולם כדי לסיים תיכון בהצלחה. עוגייה אחרת הייתה ההצלחה במבחני המיון לחיל האוויר, ועוד אחת כשעבר את מבחני המיון ל"אריות הים". הוא נזכר בתחושת הניצחון שהייתה לו עם כל הישג כזה, והתחושות האלה הקימו אותו כעת על הרגליים. הוא לא נכנע, הוא חזר למרוץ וסיים אותו ב-18.56 שעות. מאז צנצנת העוגיות הפכה לחלק קבוע בשיחה שלו מול "מראת האחריויות", כאשר הוא נזף בעצמו והציב לעצמו מטרות לשיפור, וגם כששיבח את עצמו על ההישגים שהיו לו בדרך.

מאז המרתון הראשון שלו סיים גוגינס יותר מ-60 אולטרה מרתונים שברובם הגיע בין חמשת הראשונים, ובחלקם במקום הראשון. ב-2007, באולטרה מרתון המכונה "הקשה ביותר בעולם" (Badwater Ultramarathon), הוא סיים במקום השלישי ונחשב לאחד מספורטאי הסיבולת המובילים בעולם.

גוגינס מאמין שרובינו מכירים ומשתמשים רק ב-40 אחוז מהיכולות שיש לנו. לכן, כפי שהוא כותב באתרו, מה שמניע אותו אינם הפרסים, המדליות והפרסום שהשיג, אלא לדחוף את עצמו עוד ועוד למיטב שלו, הרבה מעבר לאזור הנוחות שלו. "בשבילי סבל פיזי ומנטלי הם מסע לגילוי עצמי. אין שום חוויה או התנסות אחרת שגורמת לי להרגיש יותר בהיר מחשבה, ממוקד ומלא חיות".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן